בס"ד
הגעתי לחניון לקחת את האוטו, ואני רואה שתקוע על ה'וִישֶׁר' דיסק עם הרצאות מאחד מהארגונים לקירוב רחוקים.
מבלי משים לקחתי ושמתי ליד ה'אַנדבְּרֶקס' שם הייתה מנוחתו איזה תקופה.
יום אחד נסעתי נסיעה ארוכה מחוץ לעיר, וחיפשתי לשמוע משהו להעביר את הזמן שלא אירדם, ואז נחו עיניי על הדיסק mp3 הזה.
מסתבר שזה אוסף סיפורים על אנשים שעברו 'מוות קליני' ומספרים בקולם על החוויה…
עכשיו באופן כללי אני לא אוהב להתעסק עם מוות וצרות וחולאים… מעדיף לספר על החיים והבריאים והחיים הטובים, ולהמשיך לחשוב שאני הולך לחיות עוד איזה אלף שנה לפחות… אבל האמת שפשוט הייתי מרותק לסיפורים שאני חייב לשתף אתכם קצת.
בגדול, יש את המסלול הקבוע של המנהרה השחורה שבסופה אור לבן בוהק שמאד נמשכים אליו ואי אפשר להסביר את ההרגשה. בהמשך זה מתפצל לגרסאות שונות, יש שפגשו את סבא שלהם, ויש שראו מלאך המוות בעצמו, הרבה זוכרים ממש את הדיון בבית דין של מעלה עם הסניגור והקטיגור והדיינים. בקיצור, ממש מעניין מה שהולך שם.
חבר שלי צחק עלי שאני נאיבי ומאמין לכל סיפור בלהות שמישהו עם דמיון מפותח חלם בלילה.
אז דבר ראשון 'נאיביות' זה לא חסרון… יהודים אמונים על 'התהלך עמו בתמימות'. רבי נחמן אמר "טוב יותר להיות 'פתי יאמין לכל דבר' דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת… ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום".
אבל מעבר לזה, נעשה שנייה סדר. כולנו מאמינים ב'הישארות הנפש' זה ברור. אף אחד לא כופר בזה חלילה. וכולנו יודעים שה'אני' האמיתי שלי זה הנשמה שלי, והגוף הוא רק מעיל כזה שאני לבוש בו. אז שווה להקשיב שנייה לאנשים שעברו מה שנקרא בשפת המדע 'חוויה חוץ גופית' באופן חד פעמי. יצאו לזמן קצר מהבית כלא הזה שנקרא גוף האדם וראו לרגע את הכל מלמעלה בפרספקטיבה שונה בלי הגבלה של מקום וזמן, ואין חובה לברוח לאזור נוחות של 'עזוב אותי הכל שטויות'.
בכל אופן, יש משהו אחד (האמת שיש יותר ממשהו אחד אבל נשאיר את זה להזדמנות הבאה) ששמעתי לאורך כל הסיפורים בדיסק שמאד חיזק אותי, ההבנה הזו שבעצם יש לנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, והיא חצובה ממקור התענוגים. והיא לא צריכה כלום! רק להתענג על השם! כל הצרכים האלו שאנחנו כל היום במרדף אחריהם זה רק הגוף דורש את זה.
אם נדמה את זה לרגע בדוגמא מהעולם שלנו, רק לשבר את האוזן, בן אדם שיושב על שפת הים ואין לו שום דאגה בראש, רואה את הזריחות והשקיעות, דג לעצמו איזה דג, בודק כמובן אם יש סימני כשרות, וצולה אותו על האש לארוחת צהריים. אין לו לחצים כלכליים ולא לחצים נפשיים ולא שום דבר. רק יושב ונהנה מנפלאות הבריאה.
אותו דבר 'להבדיל' – הנשמה שלנו. שזה ה'אני' האמיתי, כאמור. אנחנו לא צריכים כלום! רק נתקרב לה' ויהיה הכל טוב. "ואני קרבת אלוקים לי טוב". צדיקים ככה חיו. כשהם עמדו בתפילה הם התבטלו לגמרי למציאות השם והיה להם גן עדן בעולם הזה. אז ברור כמובן ש'אדם לעמל יולד' ויש לנו כאן תפקידים וחובות, וגם התחייבנו בכתובה ואזון ואפרנס וכו'… ואי אפשר לברוח כל היום לחוף ים… אבל כדאי לקבל רגע פרופורציות בין הגוף שדורש את ה'צרכים' שלו לבין הנשמה האלוקית ששוכנת בתוכנו חלק אלו-ק ממעל והיא זאת שתישאר לנצח להתענג על השם.
"יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא;
וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד' י"ז)