"אם בחוקותי תלכו"
בשנת תשס"ג בהיות רבינו בן תשעים ושלוש, הובהל לבית החולים במצב אנוש. נוצר נקב בעורק הראשי והדם זלג דרכו לא הפוגה. הרופאים גם איתרו קריש דם גדול, שאם יחסום את הדם ללב או למוח ימיט אסון חלילה. הזעיקו פרופסור מומחה מארצות הברית, אבל הוא לא יגיע אלא כעבור ארבעה ימים, והרופאים לא שיערו שיחזיק מעמד מעת לעת. חבל על המאמץ.
אבל להפתעתם ותדהמתם שרד רבינו ארבעה ימים, והמנתח הגיע, וניתח. ומה התברר? שהקריש הדם המאיים נתקע בנקב וסתמו –
הקדוש ברוך הוא "ריפא מר במר" סתם את הנקב בקריש הדם –
והרופאים העידו שבכל התיעוד הרפואי אין אח ורע לכך, שקריש דם ישאר צמוד לנקב יותר מכמה שעות!
רק רבינו לא הופתע: כח תפילת הרבים הוא, אמר. וכבר אמרו (יבמות סד ע"א) שנמשלה התפילה לעתר (ראשית כה, כא), הוא הקילשון המהפך את התבואה, כי התפילה מהפכת מידת הדין למידת רחמים!
איני רוצה לראותך אצלי!
אבי רבינו, הרב מהומלא זצ"ל, יסד את השיעור ב"תפארת בחורים", רבינו הסתגר ב"אהל שרה" ושקד על התורה. לאחר פטירת אביו התבקש הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל למסור את השיעור. כעבור תקופה ניגש רבי יהודה שטרסברג ז"ל, מוותיקי השיעור, וביקש שרבינו יאות למלא מקום אביו במסירתו, ויהיה בכך משום "ממלא מקום אבותיו".
תמה רבינו: "רבי שלום אייזן שם, ואין לפגוע בו!"
משלחצו, שלחם לשאול לחוות דעתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.
פנו אליו, ותמה: מה הבעיה? חסרים בתי כנסת שאפשר לומר בהם שיעור? הרב אלישיב יאמר ב"תפארת בחורים", ורבי שלום יעבור למקום אחר!"
רבי שלום נאות, אבל היה חשש שהקבוצה תישאר עם רבינו ולא יהיו לו שומעים.
פנה רבינו למציע, ואמר לו: "אתה נושא באחריות לכך, שרבי שלום לא יפגע! חצי שנה תשתתף בשיעור שלו, ותביא לשם חברים נוספים עד שהשיעור יתבסס. איני רוצה לראותך אצלי!"
וכך היה, רבי יהודה הקים עבור רבי שלום את חבורת "יגדיל תורה" ובמשך חצי שנה הלך לשיעורו והביא עוד שומעים, וכעבור חצי שנה הצטרף לשיעורו של רבינו!
השיעור ב"תפארת בחורים" נוסד בשעתו עבור בעלי הבתים המקדישים עיתים לתורה. במשך הזמן הצטרפו לומדים מופלגים שבאו לשאוב ממעיינותיו הבלתי נדלים של רבינו. הגיעו לקטע גמרא ואחד מבעלי הבתים הבחין שלא מצוין עליו ציון של ה"עין משפט", המציין בכל קטע היכן הובא להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. ותמה בקול: "מדוע אין הלכה זו מזכרת בפוסקים?"
"מעניין", הסכים רבינו, "כדאי לבדוק האמנם אינה מוזכרת בפוסקים!"
נהרו פני השואל.
לאחר השיעור ניגש תלמיד חכם מופלג והעיר: "אמת שגמרא זו אינה מובאת ברמב"ם ובשולחן ערוך, אבל היא מוזכרת בש"ך"
"אכן כן", אישר רבינו, "בסימן פלוני סעיף קטן פלוני. אבל פוסק פלוני חולק עליו במקום פלוני, ובספר פלוני סימן פלוני מצויין שההלכה כשיטה השניה" –
הכל גלוי וידוע לפניו, אבל נזהר כל כך בכבוד השואל והסכים עמו…
ניצל את העדרו, כדי לתקן את הדבר…
סיפר נכד רבינו שעמד לשמשו בזקנותו המופלגת, בתקופת אלמנותו, השכים קום יחד עמו בשתים לפנות בוקר. היה זה בעיצומו של החורף הנורא, עזר לו ללבוש את הסוודר, וטעה בכפתורו, רכס שלא כסדר. לא הרגיש בכך, וגם רבינו התייחס בשויון נפש. קם והתיישב ללמוד בעומק העיון כדרכו.
יצא הנכד למטבח, להכין את כוס הקפה. כשחזר, 'תפס' את רבינו שהתיר את הכפתורים ורכסם כסדרם.
לא עשה זאת בפניו, כדי שלא יהיה שמץ פגיעה, אך ניצל את העדרו, כדי לתקן את הדבר…
אל תעיר ואל תאמר דבר
רב הממונה על עריכת חופות מטעם הרבנות עלה לביתו של רבינו, ושאל על כתובה שנכתב בה 'חשון' במקום 'מרחשון' כפי שהיה ראוי לכתוב (רמ"א אבן העזר קכו, ז וב"נחלת שבעה" סימן ד), האם זה מעכב.
ענהו: "הרי כתוב ב"פתחי תשובה" שאינו מעכב דיעבד. אבל, יותר מזה – שמע היטב למה שאני אומר לך –
הרי אתה הממונה על עריכת חופות. אם תבוא לחופה, ותראה שראש הישיבה שהוזמן לסידור קידושין מילא את הכתובה, וכתב 'חשון' במקום 'מרחשון' – ועדין לא נערכה החופה –
אל תעיר ואל תאמר דבר. כי גם שלא לבייש ולהכלים נקרא 'דיעבד'!"
אלמן גלמוד תושב השכונה נהג לעלות לבית רבינו לסעודת השבת. מתוך שראה עצמו חזן, היה רבינו מבקשו להשמיע מנעימותיו, ואפילו ביקש לשמוע קטעי חזנות ארוכים וצורמים. והלה נענה ברצון, ובטוח שלא הוא הסמוך על שולחן אחרים, אלא מואיל בטובו לשמח ולשורר בקולו הערב…
והנכדים שהסבו לשולחן ידעו כמה יקרה לרבינו כל דקה, מתפעלים היו מחדש בכל שבת על אורך הרוח שגילה כדי להנעים ליהודי ולהיטיב הרגשתו!
היתה תקופה בה קשה היה לרבינו להיות סנדק. העירו שה"חזון איש" נענה לכל סנדקאות והשיב: ה"חזון איש" יכול היה לחשוב בלימוד בכל מצב. לי זה מפריע.
הסנדקאות
הגיע אברך לבית הכנסת, והזמינו לסנדקאות.
השיב שקשה לו, ואינו מקבל סנדקאות.
התאונן האברך בתמימות מכמירת לב: "אני אברך פשוט, והרב יכול לשמח אותי, מדוע לא יעשה זאת?!"
על אתר אמר רבינו: "טוב אני מוכן". ממש: ונפשי כעפר לכל תהיה. שאל: "בשעה תשע, זה בסדר?" לפני שרבינו מתחיל לימודו ב"אהל שרה" –
"לא", השיב האברך.
"באחת בצהרים?" כשהוא מסיים לימודו ועולה לביתו –
"לא, באחת עשרה וחצי באולם פלוני"…
לו יהי כדבריו. הוא היודע במה ישמחו רבינו…
(קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח ישא ברכה)