הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר' בבני ברק, מספר מעשה נפלא אודות מידת הכרת הטוב של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, סיפור מבהיל הרעיון:
בערוב ימיו ממש, כשכבר היה זקן מופלג בסביבות גיל המאה, נפטרה רעייתו הרבנית של הגאון רבי רפאל קוק זצ"ל, שכיהן ברבנות העיר טבריה עשרות בשנים. הרב שך שלח להודיע לאבלים שהוא עומד להגיע לנחם, והם כמובן הזדעזעו מן הרעיון ושלחו לו מסר שלא יטרח, "ראש הישיבה אינו צריך להגיע עד טבריה". אבל הרב שך התעקש, ולא זו בלבד אלא כשהגיע למקום אחרי נסיעה ארוכה ומתישה, עמד על דעתו שיטפס בעצמו לקומה הגבוהה בה ישבו האבלים ולא הסכים שיירדו הם אליו למטה.
אחרי רבע שעה בה עלה במדרגות במאמץ כביר וכולם חרדו לקראתו, התיישב הרב שך לנוח כמה דקות, ואמר לאבלים: "בוודאי אתם חפצים לדעת מדוע טרחתי כל כך להגיע. אספר לכם: "לפני עשרות שנים למדתי תורה אצל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, ואירעה שם בביתו איזו צרה: אחד מבני הבית נפל למשכב, וחוליו הכביד עד כדי כך שהיו צריכים להשגיח עליו בכל שעות היום. כמובן שעקב כך נגרמה עוגמת נפש גדולה לכל בני הבית, וכל סדר היום הקבוע התבלבל ונהרס.
"הגיע הגאון הצדיק רבי ישראל שינקר זצ"ל, שהיה בן עליה גדול וממקורביו של הרב מבריסק, והציע להתקשר לרבנית קוק מטבריה, ולבקש ממנה שתארח בביתה את אותו בחור לתקופת זמן, ועל ידי אוויר הים הצלול והטוב יוכל לחזור לאיתנו כבראשונה. הרבנית הסכימה בשמחה, וכך הווה.
"כשנסתיימה התקופה והבחור הבריא, שלח הרב מבריסק שליח להודות לרבנית קוק, וכך מסר לה: דעי לך שיש לך חלק בתורה שלי, מפני שקודם לכן לא היה לי מספיק פנאי ללמוד, ובודאי שלא להתרכז כמו שצריך. לאחר שבן ביתי הנזקק נסע אלייך, שוב חזרתי ללמוד בהשקט ובשלוה מתוך מנוחת הנפש ודעתי נתיישבה עלי כבתחילה; ואשר על כן, יש לך חלק בתורה שלי'".
סיים הרב שך את הסיפור ואמר להם: "באותה תקופה, כאמור, למדתי אצל הרב מבריסק וקיבלתי ממנו הרבה תורה, וכשהרב מבריסק למד טוב יותר – הרי גם אני קיבלתי תורה יותר, ותורה זו היא בזכות הרבנית קוק!… אם כן הוא, ודאי אני חייב לבוא לנחם!"
*
סיפר לי ידידי המוהל המפורסם, הרה"ג רבי אברהם גולד שליט"א, כי לפני שנים רבות הוא השתתף בשמחת תנאים של חבר שהתקיימה בשעה מאוחרת בלילה בבית הורי הכלה בקומה גבוהה. לפתע נפתח הדלת ובפתח נראתה דמותו של הגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח-תקוה. כשכיבדוהו לשאת דברים, אמר: "אם תתפלאו מדוע הטרחתי את עצמי בגילי המתבגר לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת בלילה כדי להשתתף בשמחה זו, הלוא החתן אינו לומד בישיבתי וגם אין לי קשר עימו. אך אומר לכם מדוע: אני עושה זאת מחובת הכרת הטוב שאני חש לאחד הצדדים – שהשתדל מדי פעם לעזור לי בגיוס כספים למען הישיבה. כאשר נודע לי כי הוא עורך כעת שמחה, הטרחתי את עצמי בטרחה לא מעטה – כדי להכיר לו טובה.
"ואם תשאלו ממי למדתי זאת?", המשיך רבי יעקב לומר באוזני הנאספים, "ובכן, ממורי ורבי הכהן הגדול מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל למדתי עד היכן מגעת חובת הכרת הטוב. כאשר באתי בילדותי בפעם הראשונה בחיי לחזות בזיו איקונין המקודש של ה'חפץ חיים' בראדין, הוא שאל לשמי, וכשהשבתי הוא שאל עוד, אם אני קשור לפלוני, וכשהשבתי שאני נכדו, השיב לי ה'חפץ חיים': 'אני חייב הכרת הטוב לסבך. כי פעם הזדמן לי לנסוע לעירו לרגל מכירת הספרים שהוצאתי, ולילה אחד לא היה לי היכן ללון, וסבך נטה אלי חסד – הכניסני לביתו ונתן לי מיטה לישון, ועל כך אני חייב לך הכרת הטוב'. ומאז, כל אותם ימים ששהיתי בראדין, הוא לא נח ולא שקט ודאג לכל צרכיי על הצד היותר טוב. הנהגה זו נקבעה בתודעתי", הפטיר רבי יעקב, "וממנו למדתי מהי הכרת הטוב. לכן כאמור טרחתי לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת כדי לומר למטיבי מזל-טוב ולהשתתף עימו בשמחתו"…
*
שמעתי מבני משפחתו של זקננו הגאון הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ"ל, שהיה מתבטא מידי פעם בהערכה כלפי החנווני שבזכותו יש לנו את מצרכי האוכל קרוב לביתנו ומבלי שצריכים להביא את לחמנו ממרחקים… פעם אחת הגיב אחד השומעים בפליאה: "מה פתאום מגיעה לו תודה? הרי הוא לוקח כסף מלא על כל מצרך"…
השיבו רבי צבי: "מה אתה שח? הרי אם לא היה לוקח כסף מלא על כל מצרך – מהיכן היתה לו אפשרות להביא למחרת סחורה עבורנו"…
(אוצרותיהם אמלא, הובא בגיליון דרישה וחקירה)