הרב דוד דמן | עם סגולה
ראיתי את המודעה מרחוק, והיא צדה את עיניי. התקרבתי אליה במהירות רבה. הנה, עוד סגולה גדולה להינצל מכל רע. אבל אז כשהייתי ממש קרוב, היה כתוב בה כך:
'הייתי זקוק לישועה, והתפללתי להשם, ונושעתי!'
המילה ‘ונושעתי’, היתה כתובה באותיות גדולות.
ברגע הראשון צחקתי. הטריק היה די מוצלח. ברגע השני הרהרתי לעצמי: כמה שזה צודק. ברגע השלישי כבר אמרתי לעצמי עד כמה חשוב להפיץ את הסגולה הזאת ברבים. לא כי אין מישהו שלא מכיר אותה. כולנו יודעים שהקב”ה הוא כל יכול, ולו הכסף והזהב והחיים והטוב, וברצונו מחליט הכל. אבל לפעמים יש להזכיר לנו בדרכים לא כל כך שגרתיות, אל מי צריך לפנות בשעת צרה.
היום זה עולם של סגולות לכל דכפין. סגולות חשובות שמקורן טהור, כמובן. יהודים מחפשים סגולות, שזה דבר טוב. כי תמיד בסופו של דבר, בסוף דרכן של הסגולות, נמצא הקב”ה. ארבעים יום פה או שם, אינן יכולים לעזור מאומה, אם הקב”ה לא נמצא שם. גם כשאנחנו משתטחים על קברי צדיקים, אנחנו יודעים שהכח של אותם צדיקים הוא הכח לפעול ישועה במרומים. אבל נדמה שבתוך שפע הסגולות, למדנו לחפש קיצורי דרך, או מה שאנחנו חושבים שהם קיצורי דרך אל הטוב האלוקי המוחלט.
לומר ארבעים יום פרק שירה, ולהדליק נרות לכבוד הצדיקים, הם דברים מועילים. אין ספק בכך. אבל לא פחות מכך מועיל דיבור ישיר אל הקב”ה. קרוב השם לכל קוראיו. לכל אשר יקראוהו באמת. הקב”ה, שומע תפילת כל פה, רוצה שנתפלל ישירות אליו. לפעמים מרוב סגולות ותחבולות, אנחנו שוכחים שעדיין נותר לנו ערוץ ישיר עם מקור הישועות.
אפשר להבין אותנו לגמרי. צרות הזמן ומצוקות הכלל והפרט הגבילו מעט את הסבלנות שלנו. כולנו רוצים ישועות כאן ועכשיו. לא מעוניינים בחסדים שיש לחפש את החסד שבהן בנרות. אנחנו רוצים חסדים נגלים, ברורים ונהירים. ואם זה לא ילך בישירות, אנחנו נבוא בסגולות. סוף- סוף אנחנו הרי ‘עם סגולה'…
תמיד כשאני חושב על זה, אני נזכר בסיפור שקראתי בילדותי על הדוקטור רבי אהרן גארדיה זצ”ל, הרופא המפורסם שחזר בתשובה והפך לחסידו המובהק של המגיד הקדוש ממעזריטש זי”ע.
הגיעה אליו בתו של יהודי אחד בבכייה נוראה. אביה חולה אנוש, ויש להצילו בדחיפות. הרופא שמע את דבריה, והחל לארוז את חפציו על מנת ללכת אתו לראות את שלום אביה. אבל במקום למהר, הוא הזדחל לו באיטיות. ארז מפה ומשם, והחל להתלבש ברוגע ובשלווה, כאילו אין חייו של יהודי מוטלים על הכף.
עמדה הבת הבוכייה והתחננה אליו. אנא ממך, דוקטור, חיש נא. מצבו של אבי מסוכן הוא עד מאוד, וחייו תלויים על בלימה.
אך הרופא כאילו לא שמע. הוא המשיך בהכנותיו האיטיות למורת רוחה.
לפתע אזלה סבלנותה, והיא הרימה את ראשה לשמים ואמרה: רבש”ע, אני לא סומכת על הרופא הזה יותר. אני סומכת רק עליך!
ברגע שהרופא שמע את הדברים, אורו פניו. הוא הסב אליה והפטיר: יכולה את לשוב הביתה, אביך שב לאיתנו.
מהיכן ידעת? שאלו אותו מקורביו, והוא ענה: כל זמן שהיא סמכה עלי, על הרופא המומחה, ידעתי שאביה בסכנה. אבל מהרגע ששמה את כל יהבה, כל יהבה, על השם, ידעתי שהוא וודאי יושיע אותה. וכך הווה.
הסיפור הזה, מלמד אותנו את מה שאנו צריכים לזכור בכל עת ובכל זמן, גם כשקשה, וגם כשהישועה לא נראית באופק, שתמיד אפשר לדבר אליו, ותמיד יש מי שמקשיב לנו, והלוואי שנוושע כולנו במהרה!
(לשאלות, הצעות ולבטים בכתובת הבאה: [email protected])