"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה" (לח כה)
הסבא מנובהרדוק מתאר בספר "מדרגת האדם": יושב בן אדם ולומד את הגמ' ש"כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות ס"ח א', ב"ב י' א') והוא חושב ומתעמק מה הקשר בין מי שמעלים עיניו מן הצדקה למי שעובד עבודה זרה, ה' ישמור, הרי עבודה זרה זה משלש עבירות חמורות שיהרג ואל יעבור, ומדוע אם באים לבקש ממנו צדקה והוא מעלים עיניו, זה כל כך חמור כאילו עובד עבודה זרה?
הרי כל מאמר חז"ל הוא קודש קדשים, וטמון בו סודות ועמקויות, ומה הפשט בזה? הוא חושב וחושב, ולא מבין. הוא ניגש לקופסה של הצדקה ונותן צדקה, ואומר "לישועתך קויתי ד'. כמו שאצל המהרי"ל דיסקין אם באמצע הלימוד היה קשה משהו, הוא היה ניגש לקופסת הצדקה ונותן צדקה, ומבקש מהקב"ה, והוא הולך בחדר הלוך וחזור ומתעמק ופתאום מנצנץ לו במח פשט בגמרא.
והוא כל כך שמח מזה, שהוא אומר את הפשט לעצמו בקול רם, הוא מסביר לעצמו; מדוע בן אדם מעלים עיניו מן הצדקה?
באים לבקש ממנו צדקה ויש באפשרותו לתת, מדוע הוא לא נותן? בגלל שחסר לו באמונה, כי אם בן אדם מאמין שהכל בידי שמים, וכל מה שיש לו הקב"ה נותן לו: נותן לו חיים, נותן לו בריאות, נותן לו כסף, ואם הקב"ה רוצה, ברגע אחד אין לו כלום שה' ישמור – או שהכסף הולך ממנו או שהוא הולך מהכסף. אם הקב"ה רוצה יש לו ואם הקב"ה רוצה אין לו.
והוא מאמין במה שכתוב ברמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"י ה"ב): "ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום" – לא רק שהוא לא נחסר אלא יש מזה שלום, וזה נפסק ב"שלחן ערוך" בהלכות צדקה, והוא מאמין במה שהגמ' אומרת (כתובות ס"ו ב') "מלח ממון חסר", שאם רוצים למלוח את הממון – לשמר אותו, 'חסר' – צריך לתת צדקה, וכמה שנותנים יותר צדקה ויותר החזקת תורה, הכסף יחזיק יותר, ויהיה יותר.
א"כ כשבא עני הוא צריך מיד לתת לו. ואם הלב שלו כבד וקשה לו לתת והעני מבקש ממנו והוא לא נותן כי הוא עושה חישובים שאם הוא יתן יחסר לו, זאת אומרת שחסר לו אמונה בהשגחה פרטית, זו בחינה של עבודה זרה שה' ישמור.
הוא חושב שיש כוחות אחרים שנותנים חוץ מהקב"ה ח"ו, כי אם הוא יודע שהוא מקבל רק מהקב"ה וכמה שהוא יתן יותר הוא יקבל יותר, הוא צריך לתת, אלא שחסר לו באמונה והוא חושב בכיוונים אחרים שה' ישמור, לחשוב בכיוונים אחרים זה עבודה זרה.
ומיד היא ראתה על הפנים שלו שהן חמוצות…
אומר הסבא מנובהרדוק, הבן אדם הזה מסתובב מאושר שהוא הבין את הפשט, ותוך כדי העיון העמוק הזה דופקים אצלו בדלת, ועומד שמה עני, והעני אומר: שלום אדוני, אני מבקש צדקה. הוא עונה לו: סליחה, בכזה זמן אתה בא? אני עכשיו באמצע לימוד עמוק – באמצע עיון עמוק. בדיוק עכשיו אתה בא להפריע? עכשיו אתה בא לבקש כסף תבוא בפעם אחרת!…
– טיפש אתה!
באיזה עיון עמוק אתה מעיין? אתה מעיין עכשיו פשט בדברי חז"ל ‘כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה', ותוך כדי יש לך הזדמנות לתת, ואתה מעלים עיניך ואומר לעני מה אתה בא עכשיו?!…
סיפרה לי אשה אלמנה, שהיא היתה צריכה עזרה מאדם אחד בירושלים שהיה בידו לעזור לה. היא קמה ונסעה לירושלים, והגיעה לביתו של האיש ההוא בשעה סבירה משעות היום, וההוא הכיר אותה וידע מהענין. היא דפקה אצלו, והוא פתח, ומיד היא ראתה על הפנים שלו שהן חמוצות… היא אמרה לו: רציתי להיכנס אל אדוני לדבר, הוא ענה לה. אני מאד מאד מצטער אבל עכשיו אין לי זמן. היא התחננה: סליחה, אבל באתי מדרך ארוכה אולי בכל זאת אפשר לקבל אותי? הוא ענה לה שלא שייך. היא הרהיבה עוז ושאלה: סליחה מה אדוני כל כך עסוק? הוא הסביר לה: בעוד רבע שעה אני צריך ללכת לסמינר "בית יעקב" לתת הרצאה על הנושא "כל אלמנה ויתום לא תענון"!… (שמות כ"ב כ"א).
הוא צריך לתת הרצאה, והוא יסביר לשומעים מה זה כל אלמנה ויתום לא תענון, והנה יש לו את האלמנה לפניו, ויש לו היכי תימצי לקיים, והוא אומר שאין לו זמן לדבר איתה כי הוא צריך ללכת להרצות… [הוא היה אדם חשוב, אבל היצר הרע מוצא מקום אצל כל אחד, אף אחד איננו מוחזק]. זה ממש כמו המשל שאמר הסבא מנובהרדוק: הוא עכשיו מתעמק בכל המעלים עיניו מן הצדקה, והנה לפניו היכי תימצי והוא כבר עובר על זה.
האם אתה יודע שצריך לאכול כל מה שהאמא נותנת
נדבר גם על הלב של הגרי"ז. זה הרי נורא!
אתם ראיתם פעם את הגרי"ז מדבר עם יתום? אתם ראיתם פעם את הגרי"ז מדבר עם אלמנה?
אני ראיתי.
אני זוכר איך שהגרי"ז דיבר עם יתום בן אחת עשרה ברחוב דוד ילין בירושלים. הבריסקר רב נעמד ודיבר אתו, עם כל המאור פנים, ממש "ותפק לרעב נפשך". את כל הנפש הוא נתן לו
וכך הוה עובדא. אחד מהמתפללים בבית של הרב אמר לרב, שהילד הזה הוא הבן של פלוני שנפטר לא מזמן, והאמא – האלמנה – מבקשת בשבילו ברכה, האמת שהאלמנה ביקשה מהאיש הזה שכאשר הוא מבקש ברכה מהרב בשביל הבן שלה שיאמר לרב שיש לה בעיה, שמאז שהוא התייתם הוא לא אוכל, [אתם יודעים, שאצל הורים, ובפרט אצל אלמנה, אם הילד לא אוכל זו בעיה], והיא מבקשת שהרב יגיד לו שיאכל. אבל זה שדיבר עם הרב, מרוב אימה לא יכל לעמוד לדבר עם הרב באריכות, הוא רק אמר שהאמא מבקשת ברכה, ולא אמר את ההמשך. הרב מיד ירד בבת אחת מגבהי מרומים… [קראנו בהפטרה של יום כיפור "מרום וקדוש אשכן ואת דכא ושפל רוח", שהקב"ה שהוא מרום וקדוש שוכן עם דכא ושפל רוח, אלו מידותיו של הקב"ה], ופנה אליו, ואמר לו בחביבות מיוחדת: האם אתה יודע שצריך לאכול כל מה שהאמא נותנת, וכמה שהאמא נותנת?! הרב אמר שני דינים, אי צריכים לאכול כל מה שהאמא נותנת ב' וכמה שהאמא נותנת. הילד שהיה רק בן אחת עשרה וחצי ענה לבריסקר רב אני יודע… אמר לו הבריסקר רב בחזרה בחביבות: אתה רק יודע או שאתה גם מקיים?!
היתה לו לרבי חיים שאגת אריה, הוא היה גיבור אדיר.
רבי חיים בריסקר – המלאך ששולח ממרום בדורותינו להאיר את כל העולם, שגליא לדרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא, [תקראו את ההקדמה שכתב הבריסקר רב ל"חדושי רבנו חיים הלוי", ובכל ענין שהוא דיבר נהיה אור גדול, הוא היה ממש 'גדול הדור' בלב טוב – במידות טובות – שלא יתואר ולא ישוער, הבית שלו היה הפקר ממש, לא היה לו שום דבר 'לכם' מלבד הארבעה מינים ביום טוב ראשון של סוכות שעל פי דין צריך להיות 'לכם' [ואולי גם מצה צריך להיות 'לכם']
היה שם בבית לוח מודעות כי כל היום הבית היה מלא עם אנשים, וכל מי שרצה למכור משהו תלה שם בבית מודעה כעושה בתוך שלו, יותר מאשר ברשות הרבים והכל נעשה שם בשמחה, כל היום עברו שם אנשים חולים ונדכאים מכל הסוגים, ורבי חיים טיפל בכל אחד, אם זה בממון או במילה טובה, והכל במאור פנים. ומי שצריך בעצה טובה – העצות הנוראיות של רבי חיים!
עד כדי כך היו מסתובבים שם בבית, שביום אחד, הגבאים של בריסק החליטו שזה לא תכלס שכל היממה כולה מטרידים את הרב, וצריך להעמיד שומר לפני הבית של רבי חיים. הם לקחו מישהו, והעמידו אותו שם, והוא התחיל להסתובב לפני הבית ולקבל את הקהל.. כל מי שרצה להיכנס אל הרב הוא עצר אותו, ושאל אותו מה הוא רוצה, ועשה סדר. רבי חיים ישב בביתו, והרגיש שהיום שקט – לא באים אנשים, והוא לא היה רגיל לזה, תמיד בכל שעות היום הבית המה מאנשים, קם רבי חיים ויצא לראות מה נעשה בחוץ והוא רואה שאיזה בן אדם מסתובב שמה. רבי חיים ניגש אליו, ושאל אותו מה הוא רוצה, הוא אמר שהגבאים של העיר העמידו אותו כאן לשמירה – לשמור שלא יטרידו את הרב. כשרבי חיים שמע את זה הוא הרעים בקולו ואמר: מה? הם רוצים לעשות אותי 'אוטם אזנו מזעקת דל'?!
לרבי חיים היה קול חזק מאד. הרב מבריסק אמר פעם, שכשהאבא רבי חיים היה אומר בקידוש של ליל ראש השנה 'מקדש ישראל ויום הזכרון' הקירות היו מזדעזעים, והוא לא היה מגזים הבריסקר רב. היתה לו לרבי חיים שאגת אריה, הוא היה גיבור אדיר.
פעם בצהרי היום, נכנס לביתו של רבי חיים שודד [ידעו שיש אצלו כסף של צדקות], ורבי חיים ישב ליד השולחן. הוא נגש לרבי חיים, ואמר שיתן לו את כל הכספים שיש לו. רבי חיים לא איבד את הקור רוח, והוציא מהכיס מטבע עבה – בערך כמו שיש היום חמש שקל וכופף אותה, ועשה ממנה שתים כמו שבן אדם עושה יחץ במצה, והניח לפניו על השולחן ההוא ראה עם מי יש לו עסק הוא הסתלק מהבית כחץ מקשת… זו היתה התגובה של רבי חיים ברוב פקחותו וחכמתו. הוא היה גיבור אדיר, וכאן הוא נתן שאגה גדולה: מה הם רוצים לעשות אותי 'אוטם אזנו מזעקת דל'?
ואם הוא החזיר רק ארבעים מרוגזים עליו…
פעם רבי חיים בריסקר היה מסדר קידושין אצל הגביר של העיר – עשיר גדול, נתן לרבי חיים מעטפה סגורה כפי שהיה נהוג לתת למסדר קידושין, ומסתמא היה שם הרבה כסף. המעטפה היתה מונחת על השולחן, ורבי חיים אפילו לא פתח אותה, ותוך כדי שהגביר ישב שם, נכנס איזה עני וביקש צדקה, ורבי חיים נתן לו את המעטפה…
הפחד מפני עניים ואביונים, הפחד מפני אנשים שבורים, הפחד מפני יתומים ואלמנות – היה נורא, הם חיו תמיד את ה"בית הלוי" בפרשת תרומה שאומר שהעני שנותנים לו צדקה הוא החפצא דמצוה שבו מתקיים המצות צדקה, כמו אתרוג בסוכות. וכמו שבכיסוי הדם דרשינן (שבת כ"ב א') במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, כך אם מבזים את העני ונותנים לו צדקה שלא בדרך כבוד, זה איסור דאורייתא, [כמבואר שם דאבוהון דכולהו דם]. כך מסתכלים על עני.
ואיזה פנים יש לנו, כשעני נכנס לבית כנסת באמצע התפילה נותנים לו חצי שקל ומבקשים ארבעים וחמש אגורות עודף… ואם יש לעני רק ארבעים מחכים שיחזיר עוד חמש, ואם הוא החזיר רק ארבעים מרוגזים עליו…
מספרים על 'גדול' אחד שהיה שקוע בלימוד, ונכנס עני וביקש ממנו צדקה, והוא לא שם לב, אמר לו העני; רבינו, אמנם אני לא כל כך חשוב שישים אלי לב אבל צריך לשים לב למי שהולך יחד אתי – "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" (תהלים ק"ט ל"א) כשעני הולך, כשאביון הולך, הקב"ה הולך אתו. וכתוב במדרש (ויק"ר ל"ד ט') שאם הוא נותן צדקה לעני הקב"ה מברך אותו, ואצל רבי חיים זה היה בחוש, וכן אצל רבי וועלועל'ה, עני זה היה חפצא שצריכים לפחוד ממנו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר ‘משיבת נפש')