"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה" (אסתר ח טז)
יעקב א. לוסטיגמן
כשאנו מצויים בימי ה'ליהודים היתה אורה' – אורה זו תורה, אנו מביאים בפניכם המשך השיחה שקיימנו עם הגאון רבי משה פריד שליט"א בעל שו"ת ‘וישמע משה', ותלמידי חביבו של מרן פוסק הדור רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.
אחרי הבריתות היה רבינו שב לביתו, ובשנים האחרונות זכיתי ללוותו בהליכה קצרה זו ולהיכנס עמו לביתו.
אציין דבר נפלא מאוד, שמחמת שקדנותו העצומה של מרן, והעובדה שלא יכלו כמעט להעיר אותו מלימודו ולשאול אותו שאלות, היו תלמידיו הקרובים מנצלים את הרגעים הבודדים שבין עניין אחד למשנהו, כדי לשאול אותו שאלות הלכתיות שנשלחו מכל קצווי תבל.
כך למשל, בשנים קודמות יותר, כשהיה רבינו מניח תפילין דרבינו תם בבית הכנסת, היתה חזקה מיוחדת לתלמידו הגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט"א, לנצל את זמן חליצת התפילין וקיפולן כדי להציג בפני מרן שאלות בהלכה.
בשנים מאוחרות יותר, כשהיה רבינו מתפלל בקרוואן, הוא היה צועד רגלית עד לרכב הקטן שהיה לוקח אותו בתוך הסמטה הצרה עד לביתו. הדרך שעשה ממקום עמידתו בתפילה ועד לאותה מכונית קטנטנה, התחלקה לשניים. בחצי הראשון של אותה דרך, היתה חזקה מיוחדת לתלמידו הגאון רבי יצחק דרזי שליט"א, בעל ה'שבות יצחק', לשאול שאלות בהלכה, וחציה השני של הדרך היה 'שייך' לתלמידו הגאון רבי בן ציון קוק שליט"א, שהיה שואל את השאלות עד שמרן התיישב במכונית הקטנה. זה היה אחרי תפילת שחרית. בהמשך היה מרן חזר לבית הכנסת פעם נוספת לסנדקאות בבריתות, וכשחזר בחזרה, היתה לי חזקה להציג בפניו שאלות בזמן שעלה במעלית, ולאחר מכן עוד מעט זמן בתוך ביתו.
ראו אצלו ממש את מה שאמרו חז"ל ש'ארון אינו מן המידה', כי הוא היה בבחינה של למעלה מן הזמן, והיה מספיק ביממה מה שאנשים אחרים לא מספיקים אפילו בכמה ימים, והוא היה מנצל כל שניה, ומשיב שאלות הלכתיות חמורות מאוד ברגעים אחדים, תוך שהוא צולל במצולות התלמוד וה'שולחן ערוך' ומעלה מרגליות נפלאות במהירות עצומה ובחדות מופלאה.
כשהגיע רבינו לביתו, אחרי שהיה משוחח מעט בעניינים דחופים והיינו שואלים אותו כמה שאלות מעניינות שהתחדשו בבתי ההוראה בכל העולם וביקשו את הכרעתו, היה פורש למנוחה של כחצי שעה או שלשת רבעי שעה.
בימי הסליחות ראיתי כמה פעמים שבזמן זה, לפני שפרש לנוח, היה אומר קטעים מתוך הסליחות. שאלתי אותו מאי האי, הרי הרבי כבר אמר סליחות לפני התפילה, והשיב לי שמאחר והוא אומר את הסליחות בקצב איטי מאוד, הוא לא רוצה שהקהל כולו ימתין עליו, ובשל כך יאחרו את תפילת שחרית יותר מדי, ולכן הוא עושה את עצמו כאילו סיים ושליח הציבור מסיים את הקטע, וממשיכים הלאה, ולכן הוא משלים עכשיו את הקטעים שדילג תוך כדי אמירת הסליחות.
אחרי מנוחה קצרה היה שב ומתגבר כארי בלימודו עד זמן תפילת המנחה בשעה 1:00 בצהרים, ולאחר מכן היה מתיישב ללמוד ברציפות עד השעה 7:00 בערב, ובזמן זה לא ההין איש מבני הבית להפריע לו מתלמודו.
בשעה 7:00 בערב היו יכולים להתחיל לשאול לענייני ציבור ושאלות דחופות, זה היה הזמן שבו היה מגיע הגאון הגדול רבי יוסף אפרתי עם שאלות הלכתיות סבוכות במיוחד, כמו היתר עגונות ושאלות כאלו שצריכים להיות תלמיד חכם בקנה מידה עצום רק כדי לשאול אותן ולא לפספס את הפרטים החשובים.
היו צריכים ממש לעשות פעולות ולצעוק בקולי קולות כדי להפסיק אותו מלימודו
בשעה זו באו לעיתים גם אישי ציבור לקבל הוראות מרבינו בענייני העסקנות שלהם וכדו'.
אבל אני רוצה להסביר לציבור מה היו עושים כדי 'להעיר' את רבינו ולהוציא אותו מהשקיעות בלימוד. הרי הוא לא שמע ולא ראה, יכלו לצעוק ולדפוק על השולחן, הוא היה כל כך שקוע בלימודו שלא שם לב לכלום. היו צריכים ממש לעשות פעולות ולצעוק בקולי קולות כדי להפסיק אותו מלימודו.
בשעה 7:25 בדיוק היו מגישים לו כוס תה. מי שהיה ממונה על כך הוא הר"ר דוד וייסנשטרן, שמוכר מהקפה שהוא מכין לבאי הכותל המערבי לפנות בוקר. זר כי ישמע על כך לא יבין, איזה מן דבר זה? צריכים זמן מיוחד לשתיית תה? אבל התשובה היא שאכן כך היה, כי לא היה דבר כזה שרבינו ישתה קפה או תה באמצע הלימוד. כשהוא למד הוא לא היה צמא ולא רעב, שום דבר לא דיבר אליו, רק התורה. אחרי שהוא למד במשך שעות ארוכות, מאחרי מנחה ועד השעה שבע ברציפות, ולאחר מכן 25 דקות נוספות של תשובות בהלכה ובענייני ציבור, זה הזמן שהיו צריכים לתת לו כוס כדי להחיות מעט את הגוף הכחוש והקדוש שלו.
לאחר ששתה, בשעה 7:30 בדיוק היה יוצא לבית הכנסת לאמירת השיעור הקבוע שלו. בחורף היו מתפללים ערבית לפני השיעור ובקיץ לאחריו. את השיעור היה אומר בחיות מופלאה, עם הרבה מאוד גישמאק והתלהבות, ולאחר השיעור היה חוזר לביתו והיה מראהו כמראה הכהן גדול במוצאי יום הכיפורים, אחרי עבודת הקודש, ממש יכלו לראות את זיו פניו זורח באור מיוחד, כדמות הקשת בתוך הענן מראה כהן!
לאחר מכן היה מעניין בספרים שונים, לפעמים אפילו בספריהם של מחברים בני זמנינו, היה מעיין ממושכות עד שהגיע זמן השינה.
הוא היה כל כך שש ושמח והיה יושב ולומד עם כזאת נהרה מיוחדת על פניו
ומעניין לעניין באותו עניין, כבר אמרתי בשיחה הקודמת שלי עם 'לקראת שבת', שרבינו זצ"ל היה מקפיד מאוד על זמני השינה שלו, ולא היה נשאר ער ללמוד על חשבון שעות השינה, רק לילה אחד בשנה היה יכול להישאר ער וללמוד, בלילה של מוצאי יום הכיפורים, הוא היה כל כך שש ושמח והיה יושב ולומד עם כזאת נהרה מיוחדת על פניו, אפילו על חשבון שעות השינה.
ומעשה היה באחת הפעמים, כשכבר היה זקן מופלג מאוד, ונכדו, הרה"ג רבי אליהו רימר שליט"א, שהה בבית במשך כל הלילה. במוצאי יום טוב סעד הרבי סעודה בשרית כמנהג, ולאחר מכן ישב ללמוד ולמד בכזאת שקידה מופלאה עד שהאיר המזרח עד שבחברון, הנכד הפסיק אותו מלימודו כי הגיעה זמן קריאת שמע של שחרית, והביא לו כוס קפה. אבל רבינו נחרד ואמר: "הרי לפני רגע סיימנו לאכול סעודה בשרית". הוא לא שם לב בכלל שחלפו שמונה שעות! עד כדי כך היה שקוע כל כולו בתוך הגמרא עד כדי איבוד תחושת הזמן באופן בלתי נתפס.
בכל אופן, הזכרנו את עניין בואו לביתו מהשיעור, אז היה נוטל ידיים לסעודת הערב, ולאחר מכן ברכת המזון מתוך הסידור וכובע עליון לראשו, חוק ולא יעבור. אחר הסעודה היה יושב וקורא מכתבים שנשלחו אליו מכל קצווי תבל בכל מקצועות התורה, הוא היה משיב תשובות בזמן הזה, ולאחר מכן היה מעיין בספרי ראשונים ואחרונים, בענייני לימודו, אלו היו השעות שבהן הוא למד דברים נוספים מלבד הגמרא והשו"ע, כך היה מעיין עד השעה רבע לעשר, ובשעה זו היה קורא קריאת שמע שעל המיטה.
מעניין לציין שאת קריאת שמע שעל המיטה היה קורא לצד שולחן מיוחד שהיה צמוד למיטתו, ועל הכסא הסמוך לו היה מניח את הקערה עם הנטלה לנטילת 'נעגל וואסר' בשחרית. הוא היה קורא את קריאת שמע מתוך סידור, והיה אומרה במתינות ומצביע בסידור, עד שסיים, ופנה למנוחת הלילה. הוא היה ישן אולי שעתיים וחצי או שלוש שעות והיה מתגבר כארי לעבודת הבורא באופן נפלא ביותר.
לפעמים כשהייתי רוצה לשמח קצת את רבינו, הייתי מספר לו כמשיח לפי תומי "היום קמתי מוקדם בשעה שש לפנות בוקר", והוא היה מתחייך ונהנה מההגדרה המשונה הזאת של 'מוקדם בשעה שש', שהרי הוא היה קם כחמש שעות מוקדם יותר.
הסדר בבית מרן, לעת זקנתו, היה שרוב הזמן היו איתו אנשים מבני הבית ששהו עמו כדי לשרת אותו ולסייע לו, כשהיה צריך להוציא ספר מהארון וכדו'. בשעות של לפנות בוקר כאמור לא ההין איש לשהות שם, למעט בשנים האחרונות ממש שהיה נכד שהיה ישן בבית וממילא גם שהה בזמן הלימוד.
לפני התפילה היה מגיע נכדו הגאון רבי ישראל אלישיב שליט"א בן לבנו הגה"צ רבי משה אלישיב שליט"א, והיה משמש אותו בזמן התפילה ולאחריה, כשהיה רבינו יוצא לבריתות בשעה 9:00 היה מגיע גם נכדו הגאון רבי אריה אלישיב שליט"א ומצטרף אל אחיו רבי ישראל, ושניהם נשארו עם מרן עד הצהרים.
בשעות אחר הצהרים, לא היה אף נכד בבית, ועל כן בשעות אלו היתה יושבת עם רבינו זצ"ל בתו הרבנית הצדקנית מרת לאה אויערבך ע"ה, לפעמים ישבה שם בתו הרבנית ברלין ע"ה, לאחר פטירתה, של הרבנית אויערבך החליפה אותה אחותה הרבנית ישראלזון תבלחט"א, שבאה מבני ברק כל יום כדי לשרת את האב הדגול. בהמשך החליפה אותה אחותה הצעירה יותר הרבנית רימר תליט"א.
בכל אופן, התחלתי לספר על אותו גביר גדול שהגיע מארה"ב כדי לשאול את מרן איזו שאלה חשובה, ומאחר והוא היה בארץ רק למספר שעות, אמרו לו שיבוא להתפלל עם מרן מנחה, והציעו לו שינסה לתפוס את תשומת לבו של הרבי מיד אחרי מנחה, לפני שהוא מתחיל ללמוד, כי ברגע שהוא מתחיל ללמוד, אי אפשר להפריע לו.
כמו שאף אדם שפוי בדעתו לא יחשוב לקפוץ לתוך תנור בוער
אציין ששמעתי בכמה הזדמנויות מבניו של רבינו, שסיפרו לי כל אחד בפני עצמו שאצלם, מאז שהיו ילדים קטנים ועד זקנה ושיבה, לא היה מושג כזה להפריע לאבא ללמוד. לא עלתה כזאת על דעתם אפילו לו במחשבה רגעית. שמעתי זאת גם מפיו של בנו הגאון רבי אברהם אלישיב, גם מפי בנו הגאון רבי משה אלישיב וגם מבתו הרבנית לאה אויערבך ע"ה. כמו שאף אדם שפוי בדעתו לא יחשוב לקפוץ לתוך תנור בוער, כך הם לא העלו על דעתם להפריע את אביהם מלימודו.
אותו גביר הוזהר שמדובר בעניין של רגע אחד בין מנחה לבין תחילת הלימוד, והוא צריך לנסות לנצל את אותו הרגע. אולי הוא יצליח ואולי לא, כי אם מרן לא ישים לב אליו בשניה הראשונה, הוא כבר לא יוכל עוד לדבר איתו, משום שבשניה השניה הוא כבר שקוע בגמרא…
הוא כנראה לא בדיוק הבין את מה שהסבירו לו, אולי הוא חשב שהם אומרים את זה בדרך גוזמא קצת כדי לזרז אותו, וכשרבינו סיים להתפלל מנחה, הוא השתהה קצת יותר מחצי שניה לפני שהחל לשאול את שאלתו. זו היתה חצי שניה יותר מדי… הרבי כבר היה שקוע בגמרא וכשהוא ניסה לדבר אליו, הוא בכלל לא שמע אותו.
היתה מבוכה בבית, יהודי בא במיוחד מאמריקה כדי לשאול שאלה ולא הצליח… ניסו לעזור לו לחשוב על פתרונות, והבת של מרן הציע לו עצה טובה… שיעמוד שם ליד מרן וינסה לנצל איזה רגע שבו הרבי ירים את עיניו כדי לחפש איזה ספר לעיין בו או אם יקרה שהוא יצטרך לקום לרגע, או אז הוא יוכל לשאול את השאלה. הוא עמד שם כך ולא הצליח למצוא אפילו שניה אחת בודדת שבה מרן לא היה שקוע כל כולו בגמרא, וכך עמד שם אותו גביר עד השעה 7:00 בערב. בשעה זו הגיע הנכד רבי אריה, ונחרד לראות אדם זר שנמצא בתוך החדר בזמן שלא ההין להיות שם אף אחד, אבל דודתו הסבירה לו שהיה זה על פי עצתה כי היהודי הזה בא במיוחד מאמריקה והוא חייב לשאול שאלה דחופה מאוד.
"לאחר שהעירו אותו מלימודו, הרים רבינו את ראשו מהגמרא בקריאה נדהמת: "אוי ס'איז שוין געקומען די צייט?", כבר הגיע הזמן, כל כך מהר עברו חמש וחצי שעות???".
המשך השיחה יפורסם אי"ה בגיליון הבא