הרב יחזקאל שובקס
או שאתה מכיר או שלא. אם אתה מכיר, תאהב כל מילה במאמר. אם לא תכיר, תסתכל על המאמר כמו נלקח ממגזין בירח…
אתה הולך עם הילדים לקניה בצרכניה. הם משולהבים כל הדרך בין הנוצצים. "טטי, הנה השוקולד החדש. תקנה לנו!" ועוד לפני מחשבה, אמרת מיד: "לא!" ואם רצית לחשוב שאתה מתכוון לחנך אותם, ללמד אותם גבולות, אתה פתאום מרגיש דפיקה בלב. זה מוכר לך מהזמנים שבהם אתה מרגיש פחד.
ואם אתה בודק יותר לעומק, אתה מוצא מחשבת פחד בתוכך: "אם אני אקנה להם את מה שהם מבקשים, ייגמר לי הכסף". ובאותו זמן שאתה מהרהר בזה, אתה יודע שיש לך יתרה בעו"ש, וגם תוכנית חיסכון שהולכת ותופחת, וגם – בסוד שאף אחד לא ישמע – דירה להשקעה באופקים…
ובכל מקרה, שבעה שקלים לא "יגמרו לך את כל הכסף"…
וזה קורה לך שוב ושוב בכל הוצאה כספית. על אוכל, על בגדים ועל נעליים. ואחרי שכבר הסברת בבית שוב ושוב, שהפחד שלך הוא מהשתוללות של בני הבית עד שבאמת ייגמר הכול, אז הוצע לך להסתייע בתוכנית כלכלית מסודרת, והכול כבר מסודר לך בטבלאות 'אקסל' להפליא. הוצאות מול הכנסות. ואתה יודע שאתה נשאר בעודף, ואתה גם יודע שיש לך מספיק לחתן את כל הילדים בכבוד.
ואז אתה רואה את השכן שלך, חי לכאורה בחצי משכורת ממך, כשהוא מוציא את הארנק בנונשלנטיות ובשלוות הנפש. וכשאתה מתבונן יותר בדברים, אתה שואל את עצמך "איך זה למען השם, ששום פעולה שעשיתי בשביל יציבות כלכלית, לא מצליחה להרגיע לי את החרדה?"
אז אם התחברת עד לכאן, אתה משלנו. ואגב, אם קראת עד לכאן והרגשת שהדברים מגוחכים לחלוטין, כי אתה טיפוס שמפזר כספים, חי כמו רוטשילד, אז אולי המאמר גם מכוון אליך. כי רבים מאיתנו שלא מסוגלים להתמודד עם החרדה הכלכלית, הולכים דווקא לכיוון ההפוך לגמרי. מפזרים את הכסף בכוונה, משאירים אחריהם בלאגן כלכלי ענק, חובות, אוברדרפט, העיקר – לא לפגוש את ה'אקסל' אף פעם. כי זה מפחיד נורא!!!
*
החרדה הכלכלית, היא בין הנפוצות ביותר מכלל החרדות. לחרדה הכלכלית, יש פנים רבות. לא הרי זה כהרי זה.
במאמר שלנו נעסוק באחת הפנים שלה: החרדה ממחסור. שמא לא יהיה מספיק.
דווקא בפרשה שלנו, ויקהל, שאנו פוגשים את הנדיבות הרחבה של עם ישראל, שבאו והתנדבו לבניית המשכן, "והם הביאו אליו עוד נדבה", עד שכבר באו ואמרו למשה רבינו: "מרבים העם להביא מדי", זו הזדמנות לעסוק בענין הזה.
זה יהיה המשך מובהק למאמר שעסקנו בו בפרשת "תצוה". (על "הילד הרעב הנצחי")
*
יש ווארט יקר מאוד. לאחר נדבת עם ישראל למלאכת המשכן, נאמר: "והמלאכה היתה דים… והותר". לכאורה יש כאן סתירה. "דים" / "והותר" – תרתי דסתרי. 'די' – זה אומר שיש בדיוק כמה שנצרך. 'והותר' – אומר שנשאר מיותר. )קושיית האור- החיים הק'( שמעתי ממורי חמי שליט"א לתרץ באופן נפלא.
המחשה קצרה: חגגת חתונה. הזמנת 400 מנות, ועוד 500 מנות בר. והיה קהל ענק, ולבסוף כל האוכל נגמר. במקרה כזה אתה נשאר בספקות. האם אכן היה בדיוק מספיק אוכל לכולם, והאיש האחרון אכל את המנה האחרונה או שאולי חלק מהאנשים יצאו רעבים, אולי אנשים וויתרו זה לזה או הצטמצמו כדי שיישאר לכולם. אך אם נותרה אפילו מנה אחת מיותרת, אז אתה יודע בוודאות שהיה מספיק. מה שאומר: ה"והותר" זו ההוכחה שהיה "די".
יש בתים שלא סבלו אף פעם ממחסור. תמיד היה שם אוכל. מספיק לכולם. ארוחת צהריים הסתיימה, הצלחות התרוקנו וגם הסירים. בגדים – בדיוק כמה שצריך. מתנות – בדיוק לפי הצורך. כך בכל דבר. עובדתית – לא היה מחסור.
אך מבחינה רגשית היה מחסור. כי אף פעם לא נשאר עודף. הכול אזל. בדיוק. ובלב של הילדים, תמיד נשאלה השאלה בשקט: "ומה היה קורה אם…?" 'ואם הייתי רעב? ואם הייתי צריך עוד? ואם מישהו לקח קצת יותר?' – זה 'חומר הדישון' של החרדה הכלכלית שלנו: "הפחד שמא יחסר".
גם כיום זו החרדה: 'כעת יש לי מספיק כסף, אך מה יהיה אם וכאשר…?', והחרדה מזמינה את המחשבות: "ואם תהיה לו הוצאה גדולה פתאום? ואם ייפול טיל על הדירה באופקים? ואם הבנק יפשוט את הרגל?"
*
למעיישה:
אם אנו רוצים לגדל ילדים עם שלוות הנפש פנימית, שירגישו טוב עם מה שיש, קודם כל, נחנך אותם המון לאמונה בד' והיכולת לסמוך עליו. כי זה המפתח להכול. היכולת להרגיש שיש לנו על מי לסמוך שתמיד ידאג לנו. מעבר לכך, נשתדל שתמיד יישאר עודף. שלא יאזל הכול. מכל דבר שישאר קצת עודף.
לפעמים אנו נזעקים "בל תשחית!", אך האמת אין כאן השחתה, אדרבה זה לתועלת. זה מביא שלוות הנפש של הילדים!
(רגע להתבונן – הרב יחזקאל שובקס)