את הניגון המפורסם 'איי איי איי שבת' חיבר הרה"ק ה'מאור ישראל' מסקולען זי"ע לכתחילה עם התיבות 'אוי אוי אוי שבת', וזה היה בעת ששהה בשנת תשמ"ז על שבת קודש בעיר באר שבע בארץ הקודש, כשכל הקהל מתרומם טפח וטפחיים מעל הקרקע עם הניגון החדש המרומם את הגוף והנפש בקדושת השבת.
כעבוד תקופה פגש כ"ק מרן אדמו"ר מקרעטשניף-ירושלים זצוק"ל את רבנו והסב את תשומת לבו לכך, באמרו: "דער שבת איז נישט אוי"… (השבת אינה 'אוי')… מאז שינה רבנו למשך תקופה קצרה והיו מזמרים את הניגון 'אך אך אך שבת', ואז אמר רבנו שזה מלשון הפסוק (שמות לא, יג) 'אך את שבתותי תשמורו'. לאחר זמן שוב שינה רבנו והורה שיזמרו 'איי' בשני יודין.
רבנו עצמו סיפר פעם בסעודת צפרא דשבתא והסביר כי תיבת 'אוי' אינה 'קרעכטץ' (אנחה) חלילה, אלא השתוקקות לשבת קודש, אבל עם כל זה הוסיף ואמר שאם העיר על זה 'רבי הערשילע' [כך היה מכנהו רבנו], הרי שכבר יותר טוב לזמר 'אך אך אך'.
בשנת תשנ"א במהלך השבוע שחל בו תשעה באב, הוסיף רבנו בבא רביעית לניגון זה וביקש מאחד ממשמשיו שיביא לפניו את מכשיר ההקלטה, אולם המשמש אמר לרבנו שאין עוד מקום פנוי במכשיר ואין לו עתה מכשיר אחר. ענה לו רבנו: אזא תנועה קען מען נישט לאזן פארגעסן', (תנועה שכזו אי אפשר לתת לה להישכח), וניגן את התנועה במקום ניגון אחר. כאשר סיפרו באותה תקופה למרן אדמו"ר מקרעטשניף-ירושלים זצוק"ל שרבנו הוסיף בבא רביעית לניגון זה, נענה ואמר: 'עס האט געברענט פאר'ן סקולענער רבי'ן דאס קדושת שבת, האט ער צוגעלייגט א פאל, ער וועט נאך צולייגן א פיפטע פאל'… (בערה בו ברבי מסקולען קדושת שבת, לכן הוסיף אופן נוסף בניגון, והוא עוד יוסיף גם אופן חמישי בניגון זה…).
רבנו היה מרקד על ניגון זה את ריקוד המצוה-טאנץ בשמחת נישואי צאצאיו, יחד עם הניגונים הנוספים: וטהר לבנו, וקרב פזורנו, ביום השבת. כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ממונסי מספר לנו על כוחו הנפלא של ניגון זה: ידוע לי על מלמד אחד במקום מודרני שבכל יום שישי היה יושב עם התלמידים בכיתה ומזמר איתם ניגונים לכבוד שבת קודש, וכך היה שר איתם את הניגון 'אוי אוי אוי שבת'.
לימים סיפר אותו מלמד, שהיה אצלו ילד מסוים שירד מן הדרך ועזב את ביתו הוריו לגמרי ר"ל, אבל כעבור כמה שנים חזר בתשובה, באמרו שהניגון 'אוי אוי אוי שבת' נכנס כל כך בעצמותיו מאותה תקופה ולא נתן לו מנוחה לרגע בהיותו מחוץ למחנה שומרי התורה והמצוות, וכל הימים הרגיש חובה בנפשו לחזור לכור מחצבתו בזכות אותו ניגון קדוש.
(המבשר תורני)