"ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו" (מה, א). וברש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהוודעו להם".
סיפור נפלא מובא על הרה"ג ר' דב פלאי זצ"ל (ספר 'והוא פלאי' עמ' שכח) המגלה בפנינו את חכמתו ותבונתו הרבה במידת החסד, מתוך חכמה ורגישות מיוחדת שלא לבייש – בבחינת "משכיל אל דל".
בחור אחד בישיבתו נקלע למצוקה חברתית קשה ביותר, וזאת עקב שחשדו בו משום מה שהלך לצוות והלשין על כמה בחורים על דברים שנאסרו לעשות בישיבה. מלבד זאת הבחור היה חריף בלשונו, ומטבעם של דברים, בחורים היו נפגעים ממנו מדי פעם, והדבר גרם לכך שרוב השיעור החליט שלא לדבר אתו יותר ולהימנע מקשר איתו בכל צורה שהיא.
הבחור נכנס למשבר נורא ולמצוקה גדולה, שכמובן א"א לתארה כלל. ר' דב, לא יכול היה לשבת מן הצד ולתת למצב הזה להישאר. הוא ניגש לאותו בחור ואמר לו כי הוא רוצה לדבר עמו, אך הבחור לא רצה, ובצדק. כי מאז שאירע מה שאירע, בכל פעם שדיבר עם אחד מאנשי הצוות ביחידות, מיד אמרו עליו שהוא כעת מלשין… משום כך פחד הבחור שמא אחד הבחורים יראה שהוא משוחח עם ר' דב. מה עוד שחשש שר' דב יוכיח אותו, ולכן העדיף לוותר על השיחה.
באותם ימים סיימו ללמוד את פרק 'המניח', וכולם ישבו ועמלו לקראת המבחן על כל הפרק שהיה אמור להיערך בסוף השבוע. והנה ביום חמישי הודיע רבי דב זצ"ל שהמבחן הפעם יתקיים ביחידות, אחד אחד. מבחן כזה היה כרוך בטרחה רבה עבורו, ונמשך זמן רב, ולכאורה גם לא היתה בו כל תועלת עבור הבחורים הנבחנים, לכן כולם תמהו לפשר ההחלטה הזאת.
אכן, לר' דוב היתה בזה מטרה אחרת לגמרי. כשאותו בחור נכנס למבחן, כולו שבור ורצוץ, קם ר' דוב ממקומו, סגר את החלונות והוילונות, הושיבו בקצה החדר ואמר לו: דע לך כי כל מה שהמבחן נעשה בצורה כזו – זה כדי שאני אוכל לדבר אתך ביחידות בלי שיעלה על דעת אף אחד שהלשנת על מישהו וכדו'. הוא ישב איתו שם זמן ממושך, עודדו ונתן לו עצות ורעיונות כיצד להיחלץ מהמצב, וכמובן לא הזכיר מילה על מעשיו ולא הוכיחו אפי' על דבר קטן ממה שעשה.
הבחור יצא נרגש, מעודד ומחוזק, וב"ה נחלץ מהמצב ועלה ונתעלה, עד שכיום הינו אחד הבחורים הטובים ביותר בישיבה.
(הרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה')