יעקב א. לוסטיגמן
כשהחלו הבריטים להשתלט על תת היבשת ההודית, לפני כ-450 שנה, הם גילו עולם נפלא וקסום. שטחי ענק נפרסו לרגליהם, ובהם שטחים אינסופיים לגידולים חקלאיים בזיל הזול. העם ההודי היה כנוע והשתעבד להם בקלות, והבריטים ניצלו אותו בצורה מיטבית, כדרכן של אימפריות הכובשות ומשעבדות עמים אחרים תחת כפות רגליהן. כך ייצרו ההודים עבור הבריטים תה, תבלינים, תבואה ומוצרים חקלאיים רבים אחרים, כשבחלק מהמקרים הם עשו זאת בכפייה, ובדרך כלל בשכר נמוך במיוחד.
הקצינים הבריטים שהגיעו כדי למשול בהודו ולשעבד אותה תחת הממלכה הבריטית הגדולה, באו לתקופות של שנים. כל אחד מהם הביא עמו את אשתו וילדיו, וכך התפתחה לה קהילה בריטית שלמה בהודו, הם גרו בשכונות מסודרות לבריטים, הקימו בתי ספר מיוחדים לבניהם ובנותיהם, וכמובן גם הביאו מורים ומורות מבריטניה הרחוקה. החיים שלהם היו כמעט מושלמים.
רק דבר אחד הציק מאוד לבריטים – החום הנורא. באנגליה הם התרגלו למזג אוויר קריר, טמפרטורה נעימה בקיץ, וקרירה בחורף. בהודו לעומת זאת, הם הרגישו כמו בגהינום. החום היה בללתי נסבל מבחינתם, והלחות הגבוהה הפכה את חייהם לקשים במיוחד.
מזגנים לא היו להם, וגם לא מאווררים. החשמל טרם הומצא באותם ימים, והדרך היחידה להילחם בחום היתה ה… מניפה. כל קצין בריטי, החזיק בידיו מניפה ונופף הנה והנה כדי להפיג מעט את החום ולהנעים מעט את האווירה…
כמובן שגם רעייתו, בניו ובנותיו של הקצין נופפו גם הם, עד שידיהם כאבו. הם לא הצליחו לבצע עבודה משרדית סבירה, או לצייר ולבשל, כי הידיים היו תפוסות כל הזמן עם המניפה.
מה עושים?
הפתרון היה פשוט מאוד… יוצאים החוצה משכונת היוקרה הבריטית, תופסים את ההודי הראשון שמוצאים ברחוב, ודורשים ממנו להתלוות אליהם. בבית נתנו בידיו מניפה, וביקשו ממנו לנופף על הקצין הבריטי, כדי שהלה יוכל לבצע את עבודתו. בסום היום שילמו כמה פרוטות עלובות להודי המסכן ושלחו אותו לביתו, עם הוראה ברורה, שעליו להתייצב למחרת פעם נוספת, ולא, יבולע לו.
החלו הבריטים להחזיק לעצמם 'נפנפנים', כל בריטי הלך לכל מקום כשהוא מלווה על ידי הודי מסכן שצריך היה לנופף לו כל היום.
כל היום אמרנו? ובכן, לא בדיוק, הם החזיקו 'נפנפנים' שעבדו גם בלילות, הבריטים ישנו בנחת על מיטתם, וההודים עמדו ונפנפו להם כל הלילה…
הפתרון של הבעיה הקודמת, יצרה בעיה חדשה. זה לא נעים להחזיק משרת הודי שמלווה אותך לכל פינה. אין פרטיות, תמיד יש עוד כמה זוגות אוזניים שמקשיבים לכל מה שקורה במשפחה, וההודים הרי עובדים קשה ומזיעים, כך שגם הריח שהם מדיפים לא בדיוק נחמד לאפם המעונג של הבריטים העשירים והמפונקים.
ואז הגיע הפתרון הבא… הכירו את הפיתוח הטכנולוגי הגדול של אותם הימים: 'מניפת הפאנקה'.
יצרו מתקן בסיסי ממתכת או מעץ, קשרו אליו מניפה ענקית העשויה מבד קנבס גס, אותה חיברו לבל שהשתלשל מגלגלת שנתלתה על התקרה, ו… הוציאו את החבל דרך חור מיוחד שפערו בקיר או בתקרת הבית. בחוץ בנו סוכה פשוטה להודי האומלל, הלה נדרש לשבת שם, ולמשוך בחבל, שוב ושוב, כשבכל משיכה הוא מניף את המניפה הענקית.
ישב לו ההודי בחוץ, בחום הנורא, ובפנים ישבו הבריטים והתענגו על האוויר שהוא הזרים להם באמצעות 'מניפת הפאנקה' המשוכללת.
ראקאד, הימנשו ו… אניל
ביום מן הימים ישבו כמה קצינים בריטיים למסיבת מרעים. הם אכלו ושתו, לגמו כמה לגימות של יין משובח, ובטוב לבם ביין החלו פתאום להתווכח… "ג'יימס ידידי", קרא אחד מהם לחבר שאירח את הקבוצה בביתו, "נראה לי שאתה צריך להחליף את ההודי שלך, הוא מנופף במניפה בצורה מרושלת. האוויר פה לא מאוד נעים. אתה צריך לבוא לביתי, ולראות את ראקאש, ההודי שלי, הוא מנופף בצורה מקצועית, אין נפנפן טוב ממנו!
"מה אתה מדבר שטויות?", נזף בו דומיניק, "אתה חושב שראקאש שלך יודע לנפנף טוב? בוא אלי הביתה ותרגיש את האוויר שמזרימה לי המניפה, אז תבין ותדע שהימנשו שלי, מנפנף הרבה יותר טוב.
הוויכוח התלבט וכמה קצינים נוספים המליצו בחום על הנפנפנים שלהם, עד שהחליטו לעשות תחרות.
הקימו במה גדולה, עליה הציבו מספר מניפות, הושיבו צוות של שלושה שופטים נבחרים, וכל אחד מהנפנפנים ההודים הגיע בתורו כדי להראות את כוחו.
כמובן שהמתחרים הלבישו את מיטב המחלצות שלהם, גזזו את זקן הפרא שלהם, להיראות כמו בני אדם, לבשו נעליים לרגליהם בניגוד למנהגם בדרך כלל, והגיעו לתחרות בהתרגשות גדולה.
כשהסתיימה התחרות, הוכרז המנצח! הכירו את אניל, הנפנפן הטוב ביותר. אדוניו הבריטי, אוסטין היה המאושר באדם, ואניל עצמו כמובן היה שיכור מאושר.
למחרת היום כבר הגיעו כמה אנשים ונעמדו על יד הסוכה הדלוחה של אניל, לראות אותו מבצע את מלאכתו במקצועיות, כדי לבחון מה הסוד שלו ואיך הוא מצליח לנפנף טוב כל כך, עד שהוכרז כמלך הנפנפנים.
הם חזרו למגורי הקצינים הבריטים וסיפרו כמה שזה היה מרתק לראות את אניל במלאכתו, ולמחרת גדל קהל הצופים משמעותית, עד שלא היה מנוס אלא להקים פארנצ'ס, טריבונות בלע"ז, כדי שכולם יוכלו לראות.
אניל עצמו הגיב כמצופה, הוא קנה חליפה יקרה, מעין קפוטה מבהיקה עם נצנצים מיוחד, קיצץ היטב את זקנו כדי 'להיראות כמו בן אדם', והשתדל לשמור על גזרה נאה כדי שההופעה שלו תהיה מכובדת.
כשראה שקהל הצופים הולך וגדל, החל אניל להוסיף למלאכתו גם 'פיצ'רים', כל מיני תוספות מעניינות שנועדו לתת להופעה צבע וחן. הוא החל לבצע את משיכות החבל של המניפה תוך כדי ריקוד על המקום, הסוכה העלובה שלו הוחלפה בסוכת זכוכית שהוצבה על במה גבוהה, כדי שכולם יוכלו לראות.
אניל אפילו הצליח לסדר אצל אחר החברים שלו, שיארגן לו מעין פרוז'קטור צבעוני, באמצעות לפיד בוער שהוצב מאחורי זכוכית צבעוניות, ומדי פעם גם פיזר מעט קמח שנראה כמו עשן צבעוני כשאורו של הפרוז'קטור המאולתר האיר אותו ברכות והנצנצים של הקפוטה המבהירה נצנצנו באור יקרות.
בהתאם לכף גם הפארנצ'ס שנועדו עבור הצופים הלכו וגדלו, ומעריציו של אניל התרבו כחול הים. הם חיקו את הריקוד שלו, ואת המשיכות המופלאות בחבל של המניפה.
עד כדי כך הפך אניל פופולארי שאפילו אוסטין, הקצין הבריטי שעבורו נפנף אניל במניפה מבוקר ועד ערב, נדחק על הטריבונות יחד עם כולם, כדי להבחין בפלא המדהים של ההודי אניל, שיודע לנפנף בכזאת מקצועיות נפלאה, ובכזה ריקוד נפלא, עם הקפוטה מלאת הנצנצים שלו.
אמר לו אוסטין, זה אניל! מלך הנפנפנים
ביום מן הימים הגיע דומיניק, אחיו של אוסטין, לבקר את האח הצעיר שלו, אחרי שנים רבות שלא ראהו, מאז הרחיק נדוד ועבר להתגורר בהודו הרחוקה.
דומיניק התקרב לבית אחיו ושמע את השאגות, תחילה נבהל, אבל אז חידד את אוזניו ושמע שאלו קולות שמחה, מצהלות הצופים המתלהבים מאיזו תנועה חדשה בריקוד של אניל.
כשהתקרב וראה את אחיו נדחק בין ההמונים כדי לראות את ההודי המרקד, שאל אותו דומיניק, מה לך אחי אוסטין? מה כל כך מעניין ביצור הזה שמרקד שם עם הבגד המצחיק הזה?
אמר לו אוסטין, זה אניל! מלך הנפנפנים, הוא יודע יותר טוב מכל ההודים בעולם לעשות לי אוויר נעים בבית. כשהוא מנפנף במניפה, אני מרגיש כמו באנגליה, קריר ונעים לי גם בשיא החום!
דומיניק נעץ בו מבט מוכיח והפטיר: "אבל אוסטין, אתה לא נמצא עכשיו בבית ומתענג על האוויר הנעים. במקום זאת אתה נדחק על הטריבונות, ושואג בהערצה להודי הזה שמנפנף ב'מקצועיות', ואין אף אחד בבית כדי ליהנות מהנפנוף, שהרי כולכם עומדים בחוץ לראות אותו מנפנף!
אוסטין השפיל את מבטו בבושה, ובאיחור של שנים הבין את טעותו. אכן, במקום לשבת על הכורסא וליהנות מהאוויר הנעים של המניפה, הוא נדחק כדי לראות את אניל מנפנף לכבודו…
הבדיחה על חשבוננו
רבותי היקרים, הבדיחה הזאת היתה יכולה להיות מצחיקה, אם היא לא היתה על חשבוננו, ובעיקר על חשבון בני הנוער בדורנו.
לפני שנים, היינו יושבים בסעודת חתונה, והיה לנו משעמם באוזן. הביאו זמר כדי שישיר מעט ברמקול וינעים את האווירה. לאחר מכן, כשקמנו לרקוד, הזמר היה שר שירים שמחים וקצביים כדי לתת לנו חשק לרקוד לכבוד השמחה, לכבוד החתן והכלה.
בבית היינו מכניסים את הקסטה לטייפ, ושומעים שירים נעימים לאוזן, כדי שיהיה לנו נחמד. זהותו של הזמר לא שינתה לנו בכלל, וגם לא השאלה איך הוא נראה ואיזו קפוטה הוא לובש. אם הוא שר שירים יפים האזנו לו, תוך כדי ביצוע מטלות אחרות בבית, ואם לא, החלפנו את הקסטה בקסטה אחרת.
אבל בשנים האחרונות התפתחה לה תרבות עקומה ומשונה. שכחנו שהזמרים עובדים אצלנו, שכחנו שהתפקיד שלהם הוא לעשות לנו נעים באוזן. במקום זאת, בני הנוער החלו להעריץ את 'מלך הנפנפנים', ואת הסגנים שלו. הזמרים מופיעם בתלבושות 'מתקדמות', מקפידים על הופעה אישית מוחצנת, מנוצנצת, לפעמים אפילו גרנדיוזית, הם מציבים לעצמם פרוז'קטורים שיאירו אותם בצבעים שונים, גם אותם וגם את ה'קלידנים', שם מתקדם לאורגניסטים של פעם, והילדים שלנו שכחו, ובמקום זאת הם הפכו למעריצים שלהם ושל ה'קלידנים' השונים.
הגיע המצב לידי כך שמחותנים משלמים מחירים מופקעים לזמרים פופולאריים, ובחתונה עומדים האורחים מול הבמה ומתבוננים בהערצה לא מוסברת בזמר, במקום לרקוד לכבודו של החתן שאביו שילם ממיטב כספו עבור הזמר הכל כך מוצלח.
אולי הגיע הזמן שנפעיל קצת את הראש, ונזכור, כל אחד לעצמו, שאת ההערצה שלנו אנחנו צריכים לשמור למי שראויים לה באמת, תלמידי החכמים חובשי ספסלי בית המדרש, ההוגים בתורת ה' במסירות נפש מופלאה. לא עוד מלך הנפנפנים, אמור מעתה מלך הלמדנים, מלך השקדנים, מלך המתמידים, מלך ה'עובדים' – מאן מלכי, רבנן!
וסליחה מידידי הזמרים על הדברים הלא כל כך נעימים שכתבתי לעיל. הירגעו נא ידידי, לא התכוונתי דווקא לזמרים מעצם היותם לזמרים, אלא לכל האנשים שמוערכים ובעיקר מוערצים מהסיבות הלא נכונות. כן כן, אני מתכוון גם לסופרים ולעיתונאים…