"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה" (אסתר ח טז)
יעקב א. לוסטיגמן
כשאנו מצויים בימי ה'ליהודים היתה אורה' – אורה זו תורה, החלטנו להביא בפניכם שיחה נוספת שקיימנו עם הגאון רבי משה פריד שליט"א בעל שו"ת ‘וישמע משה', ותלמידי חביבו של מרן פוסק הדור רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. באחרונה זכינו ב"ה להביא כמה וכמה מאמרים מתוך שיחה שקיימנו עמו וכעת אנו מביאים חלק משיחה נוספת שקיימנו עם הגר"מ פריד שליט"א אותו הוא מקדיש לעיסוק בגודל השקידה המופלאה של רבינו זצ"ל. הבאנו את דבריו כפי ששמענום מפיו, בשינויי עריכה קלים. אשרי עין ראתה אלה:
"מן המפורסמות היתה שקידתו העצומה של מרן הגרי"ש אלישיב בתורה, כשהוא היה לומד לא היתה שום אפשרות להפריע לו מלימודו, הוא לא שם לב לשום דבר וכל מעייניו היו נתונים אך ורק בגמרא באופן שאי אפשר לתאר בכלל. כבר דובר על כך רבות ונכתבו על כך ספרים שלמים, ובכל זאת לא אימנע גם אני מלספר את אשר ראו עיני, למען ידעו דורות אחרונים עד איזו רמה של ריכוז בלימוד הגמרא יכול ילוד אשה להגיע.
אגב אורחא אציין שבתחילת התקופה בה זכיתי להיות קרוב למרן זיע"א, שמתי לב שהיה מחזיק בידיו כדור קטן של שעווה ולוחץ עליו שוב ושוב תוך כדי לימודו. לימים התפרסם הנושא הזה וההסבר לו, אבל אני לא ידעתי ושאלתי את מרן מה פשר הדבר.
השיב לי מרן "את זה למדתי מה'אמרי חיים' מויזניץ". כמובן שאני מיד קפצתי ושאלתי הכיצד, מתי בכלל היה לו למרן קשר על הרבי מויזניץ? ומרן זצ"ל הסביר לי שמדי שנה, לפני פסח היו ‘זורקים' אותו מהבית כדי לנקות לפסח. (מעניין לציין את לשונו של מרנא החתם סופר זיע"א, בשו"ת חת"ס ח"א – אורח חיים, סי' קלו, שכותב שהוא נמצא מחוץ לחדר לימודו "כי גרשוני נשים צדקניות המכבדים ליום טוב של פסח על כן לא יכולתי להאריך").
בדרך כלל היה מרן זצ"ל שוהה בימים אלו בחדר של ‘ועד הישיבות' בנתניה, וכך נוצרה היכרות בינו ובן כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, שאפילו הזמין אותו פעם להשתתף בשמחה השבע ברכות האחרון של אחד מנכדיו כדי לכבד אותו ב'ברכה אחריתא', ומרן זצ"ל אמר שהוא מוכן להיענות להזמנה רק בתנאי שיאמרו את ה'שבע ברכות' לפני השקיעה, כדי שעדיין יהיה בתוך ימי החיוב של אמירת ברכת חתנים, ואף שבצאנז נהגו לכתחילה כשיטת רבינו תם, באותה הפעם הקדימו את כל השבע ברכות במיוחד כדי שמרן זצ"ל יוכל להשתתף ולומר ‘ברכה אחריתא' בלי שום חשש, וכמובן מדובר על ימים שבהם עוד לא היה מרן זצ"ל מפורסם כל כך ומוערך כל כך, ובכל זאת הרבי מקלויזנבורג החשיב אותו עד מאוד, והפגין ברבים את הכבוד הגדול שהוא חולק לכבוד תורתו, וגם ניהל עמו חלופת מכתבים.
בכל אופן, באחת הפעמים התארח מרן בימים אלו של ערב פסח בחדר אירוח בשיכון ויז'ניץ בבני ברק, באותה עת הוא נועד עם הרבי בעל ה'אמרי חיים' זיע"א, שהתאושש מאירוע מוחי, ובעצת הרופאים השתמש בכדור שעווה כזה כדי להחזיר את הפעילות והתחושה לאצבעותיו.
מרן הרב אלישיב זצ"ל אמר אז ל'אמרי חיים' שהוא מתקשה להתרכז בלימוד, וה'אמרי חיים' אמר לו שינסה גם הוא להחזיק כזה כדור של שעווה, כי הלחיצות עליו עוזרות לחזק את כח הריכוז, ואכן מאז הרגיל מרן זצ"ל את עצמו להחזיק כדור שעווה בידיו בכל עת כשלמד, והיה לוחץ אותו שוב ושוב, כדי להתרכז טוב יותר…
כששמעתי את ההסבר מפיו של מרן זצ"ל, חלשה דעתי
כששמעתי את ההסבר מפיו של מרן זצ"ל, חלשה דעתי. אמרתי לעצמי, הרי הרב אלישיב הוא סמל ומופת לשקידה בלתי פוסקת בעמקות תוך שהוא שוכח את כל העולם מסביבו, והוא עצמו מתלונן על קשיים בריכוז… חזו חזו כמה גדולה היתה ענוונתנותו וכמה היה דורש מעצמו, ומה נענה אנן אבתריה? איך נמצא ידינו ורגלינו כשרואים כזאת מסירות מוחלטת לתורה הקדושה…
דרך אגב, שמעתי מנכדו הגאון רבי אריה אלישיב שליט"א, שאת השעווה היה מרן שומר מהשאריות של נר ההבדלה, כשהיה נגמר הנר וקנו חדש, הוא אסף את הפיסות שנותרו מהנר הישן, וכך יצר לעצמו את כדור השעווה.
איש לא הורשה להיכנס במחיצתו בזמן זה, אפילו לא מלאכי השרת!
אני רוצה לתאר לקורא הנעים כיצד היה נראה סדר יומו של קודש הקדשים מרן רבינו הגרי"ש זצ"ל, כדי שיבינו במה מדובר.
שמעתי, כמדומני מפי בנו הגה"צ ר' אברהם זצ"ל, שלרבינו היתה קבלה טובה שקיבל על עצמו ביום החופה שלו, ללמוד בכל יום ארבע שעות רצופות בקביעת עיתים, בלי לבטל ובלי לפגוע בארבע שעות הללו אפילו כמלוא נימה. כמובן שזה לא קל, כי יש ילדים ויש שמחות וחתונות של ילדים ונכדים, ולפעמים צריכים ללכת לרופא או להשתתף באיזו ישיבה של ענייני הציבור וכו'. לכן קיבל מרן על עצמו ללמוד בכל יום, אולי נכון יותר לומר בכל לילה, מהשעה 2:00 בלילה ועד השעה 6:00 בבוקר, ורק לאחר מכן היה פונה לתפילת שחרית. ארבע שעות תמימות, בלי לבטל אף פעם. אלו היו השעות הכי יפות שלו, איש לא הורשה להיכנס במחיצתו בזמן זה, אפילו לא מלאכי השרת!
מעניין לציין שאף שהשכים קום, הוא לא היה מתפלל ותיקין מהסיבה הזאת, כי הוא היה צריך ללמוד ארבע שעות רצופות, בזמן קבוע ולא יכול היה להפסיק כדי להתפלל יותר מוקדם. רק בתקופה בשנה שהזריחה יותר מאוחרת הוא ממילא התפלל עם זריחת החמה כוותיקין, אבל לא הקדים את תפילתו לפני השעה האמורה לשם כך.
יוצאים מן הכלל היו ימי חול המועד סוכות, שבהם שינה מרן ממנהגו ואיחר מעט את התפילה, ונימוקו עמו. הוא סבר כמו השיטות של הראשונים שפוסקים שמי שנוטל לולב בכותל המערבי, מקיים מצוות עשה מדאורייתא של ‘ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', אפילו בימי חול המועד, כי זה מול מקום המקדש. לכן היה רבינו בימי חול המועד סוכות נוסע לכותל המערבי לאחר לימודו, לפני התפילה, והיה נוטל שם ד' מינים, ולאחר מכן היה חוזר להתפלל במקום התפילה הקבוע שלו ב'תפארת בחורים', ולאחר מכן בימי זקנתו המופלגת, בקרוואן שהוקם לכבודו.
בכל אופן, התפילה היתה נמשכת בדרך כלל מ-6:00 עד 7:00 בערך, לאחר מכן היה חוזר לביתו, טועם משהו ולומד עד השעה 8:45. בשעה זו היה סוגר את הגמרא, פותח חומש וקורא ‘שניים מקרא' על רש"י, כדעת הגר"א, הוא היה קורא בכל יום את החלק של אותו יום. ביום ראשון מתחילת הפרשה עד ‘שני', ביום שני מ'שני' עד ‘שלישי' וכן הלאה.
אגב, שמעתי מאחד ממכרי, שרבינו זצ"ל אמר לאחד מצדיקי הדור הקודם שלדעתו אם היו מקפידים יותר על אמירת ‘שניים מקרא ואחד תרגום', עם רש"י, היו מונעים הרבה צרות מהכלל והפרט, והיה מזהיר על זה בכל תוקף שיגידו ‘שניים מקרא' וילמדו את זה גם עם רש"י. חשבתי לומר מה הסברא לתלות את הצרות של כלל ישראל דווקא בעניין זה, שהרי כתוב שמי שמשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, כך שאם כולם יקפידו על זה לא יהיו אסונות ולא פיגועים, וכולנו נאריך ימים עד זקנה ושיבה.
שמעתי ממנו פעם שאמר באחד השיעורים באריכות שיש שני סוגים של ‘גילוי אליהו'
בשעה 9:00 היה יוצא לבית המדרש, שם היו עורכים את הבריתות, ובכל יום הוא היה סנדק, לפעמים היו כמה וכמה בריתות ביום אחד.
אני חושב אולי להסביר את העניין שרבינו זצ"ל לא חשש על איבוד הזמן שהוא מבטל מהלימוד כדי ללכת לבריתות, חוץ מעצם העובדה שאליהו הנביא מגיע לברית וכל הנמצא שם זוכה למחילת עוונות לבד מכל המעלות הגדולות שיש בסנדקאות, חשבתי להסביר זאת, גם במה ששמעתי מפה קדשו שהוא קיבל ממרן הסטייפלער זצ"ל ולמעלה בקודש, שסנדקאות בברית היא סגולה לאריכות ימים, ואולי גם בשל כך לא חשש לביטול תורה, כי על ידי שמאריכים ימים יוכלו להשלים את החסר. את העניין הזה שסנדקאות היא סגולה לאריכות ימים זכיתי לשמוע גם מחתנו מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שאמר זאת בשם אביו הסטייפלער.
מעניין לציין ששמעתי ממנו פעם שאמר באחד השיעורים באריכות שיש שני סוגים של ‘גילוי אליהו' לפעמים הגילוי הוא בגוף ממש, שרואים את אליהו הנביא, ויש גילוי הנביא בדרגה של נשמה בלבד, שזוכים כביכול לגילוי הנשמה שלו, וזה הדרגה של גילוי אליהו שיש בבריתות.
(ואם בקבלה שהתקבלה ממרן הסטייפלער עסקינן אציין עוד עניין ששמעתי מפה קדשו של רבינו הגר"ח בשם אביו שאמר לו שמה שראינו שיש ספרים שהתקבלו בכל תפוצות ישראל ומקובלים מאוד על הלומדים, ויש ספרים שלא התקבלו, אמר הסטייפלער שזה תלוי עניין של קדושת מקווה, ומחברים שהקפידו על טבילת עזרא זכו שיתקבלו דבריהם יותר מאלו שלא הקפידו על כך).
אחרי הבריתות היה רבינו שב לביתו, ובשנים האחרונות זכיתי ללוותו בהליכה קצרה זו ולהיכנס עמו לביתו.
(המשך הכתבה אי"ה בגליון הבא)