סיפר לי הרה"ג ר' ישראל טרבלסי (הוא הוציא לאור ג"כ של 'אפיקי אי"ל' – שיעורים של מרן רה"י זיע"א על ספרי המוסר ביסודות הדת) הוא היה מקורב מאד לראש הישיבה הג"ר ברוך ויסבקר זצ"ל ולמד אצלו בישיבת בית מתתיהו. פעם אחת הוא שאל אותו, ישראל… מי לדעתך הכי הצליח בזמנך בישיבה… אמר לו: אני רוצה לאכזב את הרה"י… חלק מאלו שהרה"י תלה בהם תקוות, הם היו אכן גאונים ועילויים – לא יצא מהם הרבה… למה? כי היה בהם אלו שלא היו להם כ"כ מידות טובות, הם רק הגיעו לאיזה מקום – הם הסתכסכו עם הרה"י או המנהל או ההורים, והם חיפשו ישיבה אחרת, עד שהם נשארו בבית. אבל אלו שהיו בעלי מידות טובות, גם כאלו שלא היו כ"כ כשרוניים – הם הצליחו, ואהבו אותם, ורצו בקרבתם… רבי ברוך נשקו על ראשו ואמר לו, רואים שגדלת בבית של רבי אהרן לייב זיע"א.
מידות… לחשוב על השני… כל המהות שלנו זה לחשוב על השני…
הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, פעם, לפני שבת הגדול הוא היה אצל חמיו מרן הרב שך זצ"ל, והרב שך שאל אותו מה אתה הולך להגיד בדרשה של שבת הגדול?… הוא התחמק… כנראה הוא חשש שהרב שך לא יאהב את זה… הרב שך הפציר בו, אמר ר' מאיר צבי, אני הולך להסביר – 'שבת הגדול' מה זה 'גדול'?… גדול זה אחד שחושב גם על השני, אבל מי שחושב כל העת רק על עצמו הוא קטן קטן…
והרב שך כ"כ התלהב מזה… כמה זה נכון… ["ושם אשה גדולה" – באשה השונמית, למה היא היתה "גדולה"?… כי היא חשבה על הנביא אלישע… היא חשבה על השני… איך לעשות לו טוב… מידות מידות מידות…].
לפני הרבה זמן סיפרנו; אני הייתי פעם בניחום אבלים אצל הרה"ג ישעיה אפשטיין (על אביו הרב שמואל) הגיע לשם הרה"ג רבי יוסף גולדנטל זצ"ל שהקים את ישיבת אופקים וסיפר שהיה גביר אמריקאי ברמת גן שהיה נותן הרבה מאד כספים לישיבות, ובשונה משאר הגבירים שהיו אוהבים לתת יותר למסכנים, לאלמנות
ויתומים… הוא היה מרבה לתת לישיבות. החליט הרב גולדנטל לנסוע גם הוא… הוא בא לשם והיה שם תור ארוך… והגביר יושב ומקבל את כולם בשמחה!
לבינתיים הוא רצה לקחת ספר וללמוד, הוא ראה בספרייה מולו ש"ס, הוא הלך להוציא ספר ונתקל בקיר… זה היה ציור אומנותי… הגביר היה כל כך להוט על תורה, וצייר ש"ס על הקיר…
הוא נכנס לגביר, והחליט להעיז ולשאול… אני לוקח בחשבון שאולי לא תתן לי כלום בגלל שאני נכנס לרשות היחיד שלך… אבל אני מאד סקרן לדעת מאיפה יש לך כזו אהבה לתורה… אתה גביר אמריקאי, גר ברמת גן…
אמר לו הגביר אני כ"כ מחכה שישאלו אותי את זה… אתה תקבל תרומה כפולה… יש לי סיפור מיוחד שאני רוצה שהוא יתפרסם, זה טוב שיידעו אותו…
כשהייתי ילד בן שלש עשרה אמא שלי שלחה אותי ללמוד בוילנא. זה היה כמה שעות ללכת ברגל, לא היה כסף לנסיעות… ואז בחורי הישיבות היו אוכלים אצל בעלי הבתים שבעיירה. באתי כולי תשוש מן הדרך, רעב, וצמא, עייף ויגע, באתי לגבאי שאחראי על חלוקת המשפחות, הוא אומר לי כבר סידרתי את כולם… אין לי משפחה לשלוח אותך אליהם…
ומספר הגביר – פרצתי בבכי… לא היה לי כח… אמר לי הגבאי, בעצם, יש איזו אלמנה בקצה העיירה שמתחננת שנשלח אליה בחורים, אני לא שולח כי אין מה לאכול שמה… אבל פעם אחת נראה לי שזה לא נורא… תלך אליה, אבל תיזהר, אל תאכל הרבה… כל מה שתאכל זה על חשבון היתומים…
המשיך הגביר, אתם מבינים שאת כל התאבון הוא כבר הוציא לי… אבל הייתי חייב לאכול משהו, אז הלכתי לשם הלוך ילך ובכה… באתי לבית, ילד בן שלש עשרה… אני דופק בדלת והלב שלי דופק כולו… אני מתאפק לא לבכות, הדלת נפתחה ומיד נשמעו קריאות צהלה, מאמי! התלמיד חכם הגיע!!! (באידיש) זזתי לצד, שהת"ח ייכנס, עד שהבנתי שהתלמיד חכם זה אני…
כל הילדים הקיפו אותי בהתרגשות, והכניסו אותי לסלון… ומיד ראיתי כמה צדק הגבאי… שבע צלחות קטנות ובכל אחת יש מעט אוכל, הבנתי שכבר לא נשאר לי כלום… מה עשתה האמא?… לא היה לה עוד… היא שמה צלחת ריקה במרכז השולחן והכריזה, איזה ילד רוצה שתהיה לו את הזכות שהת"ח יאכל מהאוכל שלו?… תוך דקה נשארו שבע צלחות כמעט ריקות וצלחת אחת עלתה על גדותיה… פחדתי לאכול על חשבונם… אבל פתאום אחד הילדים דופק עלי, תאכל את האוכל בצד ימין, זה שלי, אני רוצה את הזכות, בקושי התאוששתי, אח שלו הקטן לוחש לי מהצד השני תאכל את שלי הנמצא בצד השני! וכן שאר היתומים.. כבר הבנתי שאם אני לא יאכל את כל האוכל עד תומו אני פוגע בילדים, והם יבכו… זה לצער יתומים…! לא היתה לי ברירה… אכלתי הכל ויצאתי שבע… וכשיצאתי הם התחננו, תבא עוד! איזו זכות היתה לנו שהתלמיד חכם הגיע… והאמא הרעיפה עלי ברכות מכאן ועד אין סוף… הם גמרו את כל ברכות…
(מתוך ארחות חיים – תצוה תשפ"ד)