מצוה בפרשה
המצוה
מצות מחצית השקל
המצוה: ליתן כל אחד מישראל, בין עני בין עשיר, מחצית השקל, פעם אחת בשנה, לצורכי קורבנות הציבור ושאר צורכי הציבור, ויפקידום בידי הכוהנים.
טעם המצוה: רצה השי"ת שבקורבנות הציבור הקרבים לפניו בתדירות ובתמידות כגון קורבנות התמיד והמוספין, כמו גם שאר קורבנות הציבור, יהיה יד ישראל כולם שווה בו, עני כעשיר, בעל יכולת כמי שאינו כזה, כולם יהיו שווים, בכך שכל אחד יתן מחצית השקל, לא פחות ולא יותר. וע"י כן יעלה זכרון כולם לפני השי"ת בהקרבת הקורבנות לפניו לטובה, ויושפע שפע רב לכל ישראל. לאמור: אחדות ישראל נפלאה בהקרבת הקורבנות לנחת רוח אשי לד'!
מתי נוהגת מצוה זו? מצוה זו נוהגת: בזמן שהבית היה קיים. לזכרים בין בארץ ובין בחוץ לארץ.
שיתו לבכם: "ועכשיו בעוונותינו, שאין לנו בית המקדש, ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת, בכל שנה ושנה, פרשה זו של 'כי תשא' עד "ולקחת את כסף הכפרים" בשבת שהוא לפני ראש חודש אדר לעולם"! (לשון רבינו בעל 'החינוך').
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: משניות וגמ' מסכת שקלים ורמב"ם הלכות שקלים.
עצה טובה קמ"ל: על אף שבעוונותינו הרבים, מצות מחצית השקל אינה נוהגת בזמנינו, מכל מקום אפשר להשתדל לעשות זכר למצוה, ע"י שנשתדל לתרום מממונינו לצדקה ולגמילות חסדים. ובפרט, לבאר ממנו אנו שותים, ראה מסגרת נוספת קריאה של קודש לחיזוק וביסוס הגליון.
***
מאת: הרב אליהו שור
איש השנה.
כך קוראת הנהלת האוניברסיטה, מהאוניברסיטאות החשובות בארה"ב, לפרס ולתואר המיוחד, אותו הם מעניקים פעם בשנה לאיש מסוים, אשר לדעתם, תרם ופעל למען אזרחי ארה"ב, משך כל השנה כולה.
בשנה ההיא נבחר יהודי מניו יורק לקבלת התואר המיוחד, הסיבה בעטיה נבחר היהודי היתה בשל כך שהוא מעסיק למעלה מחמשת אלפים פועלים במפעלים שונים ברחבי ניו יורק, אותם הקים בעשר אצבעותיו, ודבר פלא: כל הפועלים אהבו אותו, את הבוס שלהם, והם מעריכים אותו מאד מאד. כשאין להם בפיהם רק שבח והודאה על אשר זכו לעבוד באחד מהמפעלים שברשותו, וזאת בשל האווירה החיובית, היחס והכבוד ההדדי אותו חולק המנהל היהודי עם אלפי פועליו. כשאין להם שום טענה, ואפילו קטנה ביותר כלפיו.
ואפילו הנהלת האוניסברסיטה שהתחקתה אחר צעדיו וניסתה למצוא פועלים ממורמרים בשולי הדרכים, לא מצאתם. כשאף לאחר שניסתה להתסיס את האווירה עם טענות לאפליה בין סוגים שונים ודתות שונות, לא אבו הפועלים להיגרר אחריהם, רק אדרבה, הוסיפו מילות שבח ויקר למנהלם הנכבד אותו הם כ"כ מעריכים.
מנהלי האוניברסיטה מקורחי הראש ראו וגם תמהו. כיצד יתכן כזאת? איש אשר תחתיו אלפי פועלים הסרים למרותו, מצליח לרצות את כולם, ואין לאחד מהם שום טענה או מענה לעומתו, הלא דבר הוא?
ראשית, החליטה ההנהלה להעניק לו את התואר הנכסף "איש השנה" של האוניברסיטה, בשל נקודה פלאית זו. אך החליטו שגם הם חייבים לפצח את השיטה, כיצד הוא מצליח במקום ובנקודה שרוב המנהלים נכשלים בה.
ביושבו על הבמה המהודרת שהוקם בשטח אולם האסיפות במעמד מרשים ומיוחד, לפני שהעניקו לו את התואר הנכסף, פנו מנהלי האוניברסיטה לנשוא הפרס ושאלוהו את השאלה המנקרת במוחם כבר תקופה נכבדת. כיצד בוס מצליח לשמור על יחסים תקינים עם אלפי פועליו, אחד לא חסר. כל הפועלים מרוצים ממנו, אוהבים אותו ומעריכים מאד. כיצד עושים זאת?
היהודי נטל את המיקרופון והחל מגולל מונולוג אישי: "עד לפני תקופה, אם הייתם משוטטים ברחבי ארה"ב, לא הייתם מוצאים בכל ארצותיה אדם יותר 'אגואיסט' ממני! כאשר 'אגואיסט' הייתי בכל איברי וגידיי, רק ה'אני האפסי' עמד במרכז כל ימי חיי. ורק על עצמי חשבתי בכל רגע נתון. לא ראיתי בעיני רוחי מאום מלבד אשר אני וגופי.
כל אשר עניין אותי היה רק שלושה דברים. איך אני אצליח יותר מכולם. איך אני אהיה מסודר יותר מכולם ואיך לי יהיה טוב יותר מכולם. אלו שלושת הדברים. אני. אני ואני. רק הם עמדו בעיני רוחי כל הזמן. ובדרך הזו צעדתי תמיד.
נכנסתי לעולם העסקים, כשאני שואף להפוך למיליונר גדול, בדרך הייתי מוכרח לדרוס על כמה אנשים שעמדו בדרכי. לא היססתי לרגע, דרכתי עליהם בכל הכוח. שהרי 'אני' בכבודי ובעצמי, חשוב יותר מכל יצור ובן אנוש אחר, הרי אני זה 'אני,' ורק לי יאה להגיע לפסגת ההצלחות.
כך הקמתי את המפעלים, כאשר השראת ה'אני' מרחפת בחללם, העובדים ידעו שהם עובדים כאן רק כדי לרצות את האחד והמיוחד. הרי הוא: אני! וכך אם הייתם מסיירים בימים ההם במפעלים שלי, סביר להניח שהייתם יוצאים בהתפעלות שלילית: כיצד בן אנוש מסוגל להגיע לדרגה כזו, שרק אנוכיותו האפסית מעניינת אותו בצורה חזקה כל כך. עד שאינך יכול לשמוע אפילו לא מפועל זוטר או בודד מילת שבח כלשהיא על בעל המפעלים. מה שהייתם שומעים מהם היו רק מילות שנאה ובוז על האיש שבדרך להגשמת ה'אני' שלו, הננו מוכרחים לעובדו ולרצותו באווירה שלילית ולא נוחה.
המנהלים לא האמינו. הזהו האיש אשר שמעו שמסור הוא לאחרים בכל מאודו ונפשו, והנה מגולל הוא לפניהם שטעות בידם, 'אנוכי' הוא באופן בלתי ישוער.
היהודי עצר לרגע. סקר את הקהל הרחב שנכח במקום. אחר המשיך: "ביום מן הימים, הצטרפתי לנסיעה תיירותית לארץ ישראל, יחד עם מתי מעט חברים וידידים, יהודים כמוני, אך אינם שומרים תורה ומצוות. סיירנו בארץ לאורכה ולרוחבה, בכותל המערבי ביקרנו, משם לים המלח הנמכנו, ובעוד אתרים ומקומות בילוי אטרקטיביים. לקראת היום האחרון הבטיח לנו המדריך חוויה בלתי נשכחת. כזו שאי אפשר למוצאה אלא בירושלים עיר הקודש והמקדש. המדריך לא גילה לנו פרטים נוספים, על אף שניסינו לדלות ממנו. אך הוא עמד בסירובו, כשהוא מבטיח להגיש לנו זאת כהפתעה חוויתית צרופה.
הגיע היום האחרון. המדריך מוליך אותנו חזרה לירושלים, ומוביל אותנו לשכונה הכי מוזרה שראיתי מעודי: "שכונת מאה שערים". רק שם השכונה מעורר בי השראות משונות מהדיווח על המתרחש בה בכלי התקשורת השונים.
אף ניסיתי לחקור באותה הזדמנות את שם השכונה "מאה שערים". חיפשתי ברחובה הראשי ובסמטאותיה מאה שערים שונים, ולא מצאתי, מלבד שערים בודדים. אולי עשרה במספר. אז מדוע קראו לשכונה "מאה שערים"? לתושבים החרדיים פתרונים.
הילכנו ברחובותיה הצרים, תרים בעינינו את המתרחש בה, ראינו ילדי חמד מקפצים בהנאתם בינות לסימטאות והשבילים המסתעפים. כאשר אי אילו מוצגים משמשים להם כתחליף לפארק או גן העיר, שלא מוקם בה, לבל להטביע את חותם הציונות הארורה בשכונה המשומרת, אפילו לא בזעיר אנפין. חזינו באברכי המשי מהלכים לאיטם ברחובותיה, כשמוחם שקוע בדבר מה. כשפתע אף הבחנו באי אילו אנשים עם כובעים רחבי תתורא היוצאים מאחד ה'שערים' בדרכם לעבר העיר הגדולה אשר 'גאולה' שמה, לזעוק, למחות ולהריע על פירצה חדשה שאך זה נפרצה. משום מה, דילגה הקבוצה עלינו ולא העירה לנו מאום, וכך היו לנו חיינו לשלל. כנראה שהפירצה היתה נוראה לאין ערוך מאשר פירצת התיירות.
נהנינו להתהלך ברחובותיה כתיירים נטולי דאגות ולהתבונן ברוח החיים השונה כל כך. והמדריך מבטיח לנו, שגולת הכותרת ביום הזה עדיין לפנינו.
ממאה שערים הקסומה והנוסטלגית ירדנו על עבר שכונת בית ישראל, שם, בטבורה של השכונה ניצבים בגאון שורת בניינים שונים המרכיבים את ישיבת 'מיר'. אין דמיון בין בניין אחד למשנהו במראם החיצוני, באשר הישיבה, בראשית ימיה, שכנה רק בבנין אחד, משהתפתחה, קנתה בסמוך לה בנין נוסף, שונה. ומשהתפתחה עוד, קנתה עוד בנין, וכן הלאה. אך המכנה המשותף בין כל הבניינים הוא שבכולם יושבים בחורים והוגים בתורה בהתמדה עצומה.
המדריך, על אף חילוניותו המוצהרת, הכיר אי אילו מושגים מהעולם החרדי והתורני, והוא הסביר לנו שאנו עומדים לבקר בישיבה הגדולה בתבל אשר 'מיר' שמה, על שמה של הישיבה בעיירת 'מיר' שבליטא. בה יושבים אלפי בחורים, אשר משליכים את כל הבלי העולם אחר גוום ומתמסרים אך ורק ללימוד התורה. בה הם הוגים, עמה הם קמים והיא הנותנת להם חיות בעולם הזה.
לסיום, מובטח לנו פגישה עם מחולל המהפך ומי שהפך את הישיבה לאימפריית תורה אדירת מימדים, הלא הוא מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל!
נכנסנו לפגישה עמו, חזינו באדם חלש, הסובל ממחלה הגורמת לו לקושי בהנעת איבריו. אך הוא אינו נותן לקשיים להכריעו, אדרבה, מתחזק הוא כנגדם ומחולל את מהפך התורה בדור האחרון, כשהוא משכלל ומפתח את ישיבת מיר לעוצמות שלא הכירו קודם.
התיישבנו סביב לשולחנו. אנו הסתכלנו עליו כעל יהודי גלותי, שבמקום לעשות חיל בעסקיו, בחר לפרוש ולהתעסק בענייני רוח בלבד. אף הלה סקר אותנו במבט עמוק, אחר פתח בשאלה: "לפני ששים שנה, התרחשה השואה הנוראה, בה נכחדו למעלה משישה מליון יהודים הי"ד ע"י הגרמנים הנאצים ימ"ש. מהו הלקח אותו אתם לומדים מהשואה?"
מיד העזתי פנים והשבתי שודאי שהלקח הנלמד מהשואה הנוראה הוא שעלינו לקחת את גורליו לידינו! לא עוד עם נכנע, חלוש כח וממון ובלא נשק. אלא עם היושב בארצו עם צבא חזק ומאומן, הערוך לכל מתקפה. במקביל, להתערותינו בחברה העסקית ברחבי העולם, בארה"ב, בקנדה ובשאר המדינות המפותחות. כמו שאנו אכן עושים, שולחים יד במסחר, מצליחים בה ומעורבים עם גויי הארץ!"
ר' נתן צבי נותר שלו. "אתם יודעים מי חשב כך", פנה אלינו והמשיך: "רבבות יהודים משכילים בגרמניה והסביבה חשבו כן, ואף התאימו את מעשיהם למחשבה זו, השתדלו להצליח בסביבה ובעסקים בכל מאודם.
אבל זה לא הצליח להם.
השואה הארורה כילתה כמעט את כל יהודי אירופה בלא להבחין בין יהודים תורניים למשכילים!"
"אגיד לכם אני, מהו הלקח הנלמד מן השואה", המשיך ראש הישיבה. "הגרמנים לא סתם רצו להשמיד את העם היהודי, אלא אף, ואולי בעיקר, רצו לעקור את הרוח, את נשמתו הפנימית ואת צלם האנוש אשר בו ולהשפיל בכך את כל היהדות. כך כפו על הרבנים לטאטא את הרחובות העיר, כך נהנו לצפות ביהודים מכים אחד את רעהו בתור לקבלת המרק הדלוח, ואת מטרה זו רצו להשיג בהשמדת העם היהודי באופן טוטאלי, היל"ת".
מה החזיק את היהודים במחנות השונים?" שאל ראש הישיבה בפאתוס.
והשיב: "הערבות ההדדית!
יהודים אשר הוכו ועונו ע"י הצורר הנאצי עזרו אחד לשני, מתועדים מקרים בהם אף וויתרו יהודים על מנתם המצומקת האחד למען רעהו! יהודים אשר כל חייהם בנו את עצמם לאורה של תורה ידעו האיך להתמודד בימי השואה הארורים, ואף לעזור אחד לשני!
כוח זה של האחדות היהודית והערבות ההדדית, היא אשר עזרה להם ליהודי המחנות לבל יאבדו צלם אנוש ורוח אלוקים!
באשר כשאתה עוזר ליהודי אחר אתה רק מתחזק מכך בכל המישורים!
זהו הלקח הנלמד מן השואה! לקח מפתיע אמנם, אך מעשי בחיי היומיום באופן בלתי ישוער. לעולם אל תדאג רק לעצמך! תמיד דאג גם לאחר, לשונה, ללא מוכר אשר צריך את עזרתך!"
דברי ראש הישיבה השפיעו עלי עזות, וכשחזרתי לארה"ב התחלתי ליישמם באופן מיידי בין עובדי המפעל, מיד החלו רווחיי לעלות משמעותית, עסקיי פרצו וגדלו, עד שאף את התואר שלכם 'איש השנה', קטפתי בשל כך.
והחשוב ביותר מכל הוא: שכשנותנים ודואגים לשני, בחיים לא על חשבון ה —– אני!
בכל שנותיי בהם דאגתי וטיפחתי את האני שלי, ולמען מטרת ה'אני' היו כל הדרכים והאמצעים כשרים וישרים לפני, לא הייתי כל כך מאושר, מלא בהנאה וסיפוק מחיי! כשאני כל כך מצליח גם בתחום העסקי, מאז הרגע בו התחלתי לדאוג בכל כוחי גם לשני!
דאגו לחבר, כי בכך אתה בעצם דואג לעצמך!!
וזוהי גם תכליתה של מצות מחצית השקל, האחדות היהודית והערבות ההדדית!
***
"ושמרו בני ישראל את השבת…" (שמות לא, טז)
מצות שמירת שבת
המצוה: לשמור את יום השבת קודש. לא לעשות מלאכה בו, לא אנו, לא בנינו ואף לא העבדים והבהמות.
הטעם: להגביר את אמונתינו בקל בורא כל העולמים, ולהכיר בכך שהעולם אינו קדמון, אלא נברא כל פרט ופרט שבו ע"י הקב"ה כחפצו וכרצונו הפשוט!
ובספר החינוך מוסיף לבאר שגם ענין של "זכר ליציאת מצרים" קיים בו בשמירת שבת קדשינו. באשר כשהיינו עבדים במצרים לפרעה ונוגשיו לא יכולנו לנוח אפילו רגע אחד במשך ימי השבוע כלל. והנה עתה גאלנו השי"ת בידו החזקה מהם ומהמונם. וכזכר לכך ציוונו לשבות ולנוח ביום שבת קודש, לאות שעתה בהיותנו בני חורין ביכולתינו ומסוגלים אנו לנוח ביום השביעי!
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: משניות וגמרא מסכת שבת, רמב"ם הלכות שבת, טור ושולחן ערוך הלכות שבת.
מצוה זו נוהגת: בכל מקום ובכל זמן. לזכרים ולנקבות.
שיתו ליבכם: אף על העבדים והבהמות הננו מצווים בשביתתם, למען ינוחו בשבת קודש!
עצה טובה קמ"ל: הן ידוע גודל אזהרת חכמי הדורות כולם בכלל, וגדולי הדורות האחרונים בפרט בגודל ענין קבלת שבת מוקדמת, אשר היא אף מסוגלת לישועות!
על כן חיזקו ונתחזקה עם ד', להחל לקבל את שבת קודש בזמן מוקדם מהרגיל, ולפרוש ממלאכה קודם הזמן, ובזה נזכה לקבל את פני השבת כיאות לשבת מלכתא, ובוודאי נתברך בכל ברכותיה!