"נח איש צדיק תמים" (ו, ט)
"תמים בדרכיו צדיק במעשיו". (עבודה זרה ו.)
"תמים בדרכיו – עניו ושפל רוח, צדיק במעשיו – בלא חמס". (רש"י שם)
לשון רש"י צריך ביאור, מדוע תפס רש"י דווקא מעלות אלו – ענווה, וזהירות מחמס.
עוד צריך ביאור מדוע מעלת נח כצדיק עומדת לו רק מכח היותו עניו ושפל ברך ונזהר מחמס, ולא מכוח כל שאר המעלות העליונות.
ונראה בביאור הדברים, שצדיק ותמים אמיתי הוא רק מי ששלם בהנהגת בין אדם לחבירו, ורש"י מנה כאן את יסוד המעלות המביאות את האדם לשלימות בבין אדם לחבירו, והלא הם: ראשית "עניו ושפל ברך" שהיא יסוד המידות טובות בהנהגת האדם לחבירו, שהעניו ושפל ברך אמיתי נכנע לכל אחד, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכ"ש שאינו מעיז פנים להחציף ולעורר מריבות וזהו יסוד כל המידות טובות, והמעלה השניה היא במעשים טובים, שהנזהר מחמם לא לפגוע בממון חבירו, כ"ש שנזהר גם לא לפגוע בגופו, ובזה הוא נמצא שלם בבין אדם לחבירו בכל צדדיו, הן במידות והן במעשים טובים.
ויש ללמוד מכאן יסוד גדול, שהצדיק והתמים האמיתי הוא רק מי ששלם בבין אדם לחבירו, ויש אנשים שמדמים שמעלת ה"צדיק" תלוי רק בהיותו מחמיר באיסורי תורה, או שמאריך בתפילותיו ולומד תורה כל היום, אבל כאן מבואר שמעלת צדיק תלוי בעיקר בהנהגתו בין אדם לחבירו, וכל זמן שהוא פגום בבין אדם לחבירו, או שבשעת מסחרו אינו נזהר בדיני הונאה, אפילו אם הוא "מחמיר" בהנהגותיו כלפי שמיא, עדיין אין עליו שם צדיק, והטעם בזה כי דיני בין אדם לחבירו מוכרחים מצד השכל, וגם לולא התורה היה מוטל עלינו חיוב לקיימם, ולכן מי שפגום בזה הרי הוא פגום בעצמותו שאינו מתנהג כ"איש".
ובעוונותינו הרבים הרבה בני אדם רגילים לזלזל בהלכות שבין אדם לחבירו, ואינם שמים ליבם לחשוב כמה הלכות ופרטי דינים קיימים בזה, ומחמת זה נכשלים בהונאה וגניבת דעת בדרכי המסחר, [כגון שלפעמים מוכר ואינו מודיע שיש איזה פגם וחסרון, או שמשקר ואומר שזהו המחיר הזול ביותר בשוק, או שמשבח המקח שאין כמוהו ודורש מחיר יקר], או בפגיעה בחבירו בדיבור או במעשה, וראוי לדעת שאיסור גניבת דעת הוא גם בעכו"ם, וראוי לקבוע שיעורי תורה לבעלי בתים בהלכות חושן משפט הנוגעים למעשה, כדי שיידעו היאך להתנהג במסחר עם יהודי או גוי או פושעי ישראל, [כל אחד כפי דינו הראוי לו].
ואין לנו מושג עד היכן הקפידה תורה בעוון גזל, שהרי השאלה הראשונה ששואלים אדם לאחר פטירתו בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה" – והיינו אם מסחרו ועסקיו בענייני כספים היה באמונה ובנקיות ללא שום חשש סרך גזל.
***
זכורני שמו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל היה מעורר בבכיות ובדמעות שליש בדרשתו קודם נעילה, שבתפילת נעילה מתפללים אנו דווקא להינצל מעוון גזל "למען נחדל מעושק ידינו", ומזה יש להתבונן כמה חמור הוא עוון גזל שבשעה גורלית כל כך מתפללים דווקא על זה, ואמר מו"ר שבחורי ישיבות מדמים שעוון גזל אינו שייך אצלם כי אינם סוחרים בממון, אבל באמת גם בבן תורה שייך גזל מאחר שהישיבות והכוללים מוחזקים על ידי תורמים שכל מטרתם הוא שבני הישיבה או הכולל ישקיעו עצמם בלימוד התורה, ואם בני הישיבה או הכולל מבזבזים את הזמן, הרי הם נתפסים בעוון גזל, שהרי הם אוכלים פיתם מכסף שניתן להם על מנת שיעסקו בתורה, וזעק שמשפטי ה' תהום רבה, ועכשיו כשדנים אותנו בשמים נקבל על עצינו ללמוד כפי האפשר ולא לבזבז שעות לחינם.
ושמעתי מהגר"ח קרייזווירט זצ"ל ששמע מעדות נאמנה, אשר תסמרנה שערות ראש לשמעה, על הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהיה חולה מאוד, והגיע למינסק לדרוש ברופאים, והתאכסן אצל משפחת זלדוביץ הידועה, והודיע להם שאפילו אם הוא יהא בסכנת חיים ממש לא יחללו עליו את השבת אלא בהוראת חכם, מפני שאמרו חז"ל (ע"ז כ"ו ע"א) שרועי בהמה דקה היות שמרעין בהמותיהן בשדות אחרים והם גוזלים בדרך קבע, דינם כמומרים שאין מחללין עבורם את השבת, וא"כ גם הוא עצמו היות ששימש ברבנות במשך ימי חייו וקיבל על כך משכורת, וחושש שלא עבד כראוי, נמצא שגזל בקביעות במשך ימי חייו מקופת הקהל, ואם כן דינו כרועי בהמה דקה שאין מחללין עליהם את השבת, ולכן הוא גוזר עליהם שלא יחללו עליו את השבת אלא בהוראת רב. [ובסופו של דבר, הורע מצבו בהיותו שם, ויעצו לו לנסוע לקניסברג ושם נפטר, זי"ע].
***
"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו' י"ב)
ראוי להבין שהלא לבהמות וחיות אין לא שכל ולא בחירה, ואינם עושים אלא מה שבחוק טבעם לעשות כפי מה שהטביע בהם הקב"ה, והיאך קלקלו מעשיהם ונשתנה טבעם.
ופירש בזה הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שרוח טומאה הוא כמו "מחלה מדבקת" שפוגע בסביבה, ולכן בשעה שבני אדם מטמאים עצמם בתכלית ובפרט בענייני עריות, הרי הם משפיעים רוח טומאה בכל הבריאה, הגורמת גם לבהמות ולחיות שבסביבתם להידבק ברוח טומאה ולהשחית דרכם.
וזהו לימוד לדידן עד כמה יש להתרחק מהפושעים, שהרי ההימצאות בסביבת פושעים מדבק, שרוח טומאה האופפת אותם משפיעה על סביבתם ועל בני האדם הקרובים להם, רח"ל, ואמנם יעוי' לקמן (ר' י"ז) שרק לפני המבול היה בכח קלקול האדם לשנות את מערכות הטבע אצל החיות והבהמות, אבל ביסוד הדברים גם לאחר המבול עדיין שורה רוח טומאה וקלקול סביבות הפושעים, והמתרחק מהם ניצול מהשפעת טומאה זו.
עובדא שמעתי על המשגיח דפוניבז' הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שפעם אחת הוצרך לעבור ולנסוע בתוך מונית בתל אביב [באיזור התחנה מרכזית], והעיד על עצמו שאע"פ שלא הסתכל כלל על רחובות העיר, מ"מ עצם הדבר ששהה במקום טומאה, הדבר השפיע עליו לרעה עד שלקח לו כמה שבועות לחזור למצב הרוחני שהיה בו קודם, ומשום שהפושעים מרעילים את אויר העולם בטומאה, ומי שנמצא במקום טומאה, ניזוק ונעשה מושפע מזה.
**
"ושם אחיו יקטן" (י, כ"ו)
"יקטן – שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו" (רש"י).
מבואר בדברי רש"י שהעניו שמקטין עצמו זוכה לגדולה, ויש ללמוד מזה שהוא הדרך להפך – הבעל גאווה שמנסה להגדיל עצמו יושפל לבסוף למטה, שהקב"ה "משפיל גאים ומגביה שפלים", ומי שמגביה עצמו הקב"ה מורידו, ומי שמוריד עצמו הקב"ה מעלהו.
וכן היה אומר הגרא"א דסלר זצ"ל "הבעל גאווה הוא בעצם העניו הכי גדול, ומשום שעל ידי הגאווה הוא גורם שלבסוף הוא יושפל וירד למטה", והוסיף עוד הרב דסלר, שבזה שהוא מחשיב את עצמו הוא מראה לכולם שאינו איש אמת, [שאינו מכיר את עצמו על כל חסרונותיו ומגרעותיו], וזה גופא הביזיון הגדול ביותר.
ושמעתי ממורינו הגאון רבי אליעזר לופיאן זצ"ל (ר"מ בישיבה וחתן מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער), שהרבה מאותם שמוחזקים אצל בני אדם כ"ענווים" הם באמת בעלי גאווה גדולים, כי לפעמים אדם אינו מעוניין בכבוד כלל, והטעם משום שכולם נחשבים כעפר אצלו ואינו מתכבד על ידם באומרו "איני צריך כבוד מהם", וזהו בעל גאווה המחופש לעניו, אבל ענין אמיתי סבור שבאמת לא מגיע לו כבוד והוא אפס ואין, ואם מכבדים אותו איננו מתכבד מזה אלא סבור שזהו טעות ממש, וכדוגמת משה רבינו שאמר "שלח נא ביד תשלח" שכל מי שאתה שולח יותר גדול ממני, וזהו ענין אמיתי.
(מתוך 'ביאורים והנהגות' – בראשית)