"והלוחות מעשי אלוקים המה" (ל"ב טז)
מהו למדן? בלמדי בישיבת סלבודקא, נכנסנו פעם אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ומצאנו אותו בוכה, הוא פנה אלינו ושאל 'היודעים אתם מפני מה אני בוכה? נזכרתי בדברי הגאון מוילנא שאמר מה זה למדן? האם אדם היודע את הטכניקה של הלימוד נקרא כבר למדן? והשיב, כמו שגזלן נקרא אדם הגוזל מחברו, אבל אדם היודע לגזול אך אינו גוזל אינו נקרא גזלן, כך אדם היודע ללמוד ואינו לומד אינו למדן'. ולשאלתינו שעל זה 'אנחנו' צריכים לבכות ולא הוא, שהרי לא פסיק פומיה מגירסא. השיב, שעל זה ראוי לכל אחד לבכות…
ואמנם כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל – כל מי שירצה יבוא ויטול (רמב"ם פ"ג מהל' ת"ת ה"א), אבל מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה זקוק לכמה תְנָאים מוקדמים.
מספרים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל
כדי להגיע לגדלות אמיתית בתורה צריך לחיות כל הזמן לפי תכנית, ולא לזוז ממנה. מספרים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ששקידתו היתה למעלה מכח האנושי ולא פסיק פומיה מגרסיה, אבל החכמה שלו היתה שהיתה לו שקידה עם שכל, שקידה מתוכננת. יש מתמידים החוששים מבטלה בתענית צבור, ולכן מתחכמים ולומדים כל ליל התענית, כדי להרויח זמן לימוד תמורת הפסד הבטלה ביום התענית. הגר"ח שמואלביץ בחכמת השקידה הרויח כפלים. מעשה בעודו בחור בישיבת מיר במוצאי ראש השנה (שלמחרת הוא תענית ציבור – 'צום גדליה') למד עד סמוך לעלות השחר ואז סעד לבו והלך לישון עד זמן התפילה בישיבה (והיות שגם ישן מספר שעות וגם אכל לפני עלות השחר) למד במשך כל היום מבלי להתבטל כלל.
החפץ חיים אמר שהיצר הרע מסית את האדם ללמוד עד כלות הכוחות
הגאון ר' יצחק אלחנן בימי נעוריו היה חבר עם רבי ברוך מרדכי ליבשיץ שגם היה אחד מגדולי הדור המפורסמים. רבי ברוך מרדכי התווכח פעם עמו בערב יום כפור. מי יתחיל ללמוד ראשון במוצאי יום כפור. ר' ברוך מרדכי שביתו היה סמוך לביהמ"ד מיהר לביתו, הבדיל, טעם קצת, ומיהר לביהמ"ד, והיה בטוח שיגיע ראשון, כי ביתו של ר' יצחק אלחנן היה מרוחק בקצה העיר. ומה נדהם בראותו שר' יצחק אלחנן יושב ולומד במתיקות. התברר שר' יצחק אלחנן לקח עמו בערב יום כפור יין להבדלה ומאכל להשיב נפשו, ומיד אחר מעריב, בעוד המתפללים ממהרים לביתם, הבדיל, טעם וישב ללמוד. – זה נקרא התמדה עם שכל.
על האדם לא לבזבז זמן לריק, אך גם לא לבזבז כח. החפץ חיים אמר שהיצר הרע מסית את האדם ללמוד עד כלות הכוחות, ואח"כ הוא מפסיק ללמוד, כי נגמרו כוחותיו, על כן על האדם לשמור כוחותיו שיוכל להתמיד בלמוד התורה הק', משך כל ימי חייו.
בהיותנו בישיבה, מצא אחד מבני החבורה בספר עתיק סגולה נפלאה
עוד יש לדעת, שאין כל קונצים ומעשי קסם ופטנטים כדי לגדול לתלמיד חכם. הפטנט היחידי הוא ללמוד בהתמדה ולחזור הרבה לאין שעור.
בהיותנו בישיבה, מצא אחד מבני החבורה בספר עתיק סגולה נפלאה לזכרון, לקחת חמש מינים הנקובים בשמותיהם בספר, לערבב היטב ולאכול מהם ג' פעמים ביום, ואז, כך כתוב שם, לא תשכח דבר מכל מה שלמדת.
לפני שעמדנו לנסות זאת, החלטנו לשאול אדם גדול אם נכון לעשות כן. (כל השואל בעצת זקנים אינו נכשל). נגשנו אל מרן בעל ה"קהלות יעקב" זצ"ל, וחברי הניח לפניו את הספר והראה את הכתוב בו.
מרן עיין בכתוב, ולבסוף נענה ואמר: "קודם כל צריך לדעת איזו ברכה מברכים על מרקחת כזו, שהרי יש בזה 'פרי העץ' 'פרי האדמה' ו'שהכל', וצריך לדעת מה עיקר ומה טפל.
אח"כ עיין שוב, ואמר: 'מאכלות אסורות אין כאן, זה הכל דברים המותרים באכילה, אך צריך להפריש תרומות ומעשרות', ואחר שתיקה קצרה המשיך, "להזיק זה לא יכול, אין כאן דברים מזיקים, זה יהיה מאכל טעים ואולי אף מעדן את השכל', 'אבל שיהיה ברור לכם מהמאכל הזה לדעת ללמוד לא תדעו'. יש לחזור ולחזור, אף אחד לא גדול מסגולות אלא אך ורק מלחזור ולחזור ולחזור לאין שעור'.
נהיה רעש… זה שאל את זה, וזה שאל את זה…
שמעתי, מר' נחום דוד הרמן בנו של ר' יעקב יוסף הרמן זצ"ל שסיפר מה ששמע מר' ברוך בער זי"ע. אשר היה בארה"ב כמה פעמים בשביל הישיבה, והתאכסן אצלם. וסיפר, שהוא שמע מפ"ק של ר' ברוך בער שסיפר על השתתפותו באסיפת הרבנים שכינס ה'חפץ חיים' בפטרבורג, ובאותה אסיפה אמר החפץ חיים שלהכניס לימודי חול בחדרים, זו גזירה שחייבים למסור עליה את הנפש, והוא ביהרג ואל יעבור.
וסיפר ר' ברוך בער, שאחר שאמר הח"ח דברים אלו, התחיל להיות באולם רחש – לחש, ואחד שאל את רעהו 'מאיפה הח"ח לוקח את זה', שהוא ב'יהרג ואל יעבור'? יש הרי ג' עבירות חמורות שהם ביהרג ואל יעבור, וכעת הח"ח אומר שגם זה – להכניס לימודי חול בחדרים ובישיבות – זה גם יהרג ואל יעבור. נהיה רעש… זה שאל את זה, וזה שאל את זה… עד שמישהו הציע שישאלו את החפץ חיים בעצמו. נגש אחד מהגדולים בהכנעה וענוה אל הח"ח לשאול, ואמר: 'רבי, שואלים פה, מאיפה המקור לזה?
החפץ חיים לקח את היד הקדושה שלו – כך שמעתי את ר' נחום דוד מספר ששמע מר' ברוך בער – הוא פתח את ה'קאפעטע' [מעיל עליון] שלו, ושם את היד הקדושה שלו על לבו, ואמר: 'פה זה כתוב'… 'כאן זה כתוב'…
זה המקור של ה'משנה ברורה'.
היה רב אחד שהתחיל להתפלפל עם החפץ חיים
והמשיך לספר, שאח"כ היה רב אחד שהתחיל להתפלפל עם החפץ חיים בענין כדרכה של תורה, והח"ח שמע. אחרי שהרב ההוא גמר לחוות דעתו, התחיל להשיבו, ונשים לב, באיזה גאונות, באיזה פקחות וצדקות היתה תשובתו של הח"ח. אמר לו הח"ח: 'אתם יודעים שהפה הזה' – והראה על הפה שלו – 'כבר למעלה מששים שנה לא דיבר אפילו דיבור בטל אחד' לא דיבור אסור – על דיבור אסור לא מדברים בכלל. למעלה מששים שנה…
ומה זה נוגע לקושיות שהרב ההוא מקשה. הוא הרי מקשה קושיות?! אלא משום שמה שהפה הזה אמר קודם, זה גם לא דברים בטלים…'
ולמה זה 'גאונות'?
כיון שעל כל מה שיאמר לו הח"ח כתשובה על דבריו. יתכן שיהיה לו מה לענות כנגד זה, הוא ישאל, הח"ח יענה, אח"כ יאמר שוב טענה הפוכה. כך ימשיכו הדברים ויהיה מזה פלפול ארוך, ולא יגיעו לעמק השווה, אבל כשהח"ח אומר כזו טענה, שלמעלה מששים שנה הפה הזה לא דיבר אפילו דיבור בטל אחד. מה יגיד השכנגדו, הפה הזה גם כן? על זה אין לו כבר מה להשיב…
ונזכיר עוד עובדא מהחפץ חיים. בשנת תר"ץ. שלש שנים לפני פטירתו קרא הח"ח את כל הגדולים לאסיפה. כיון שהיתה גזירה של המלוכה בפולניא שילמדו לימודי חול בחדרים. למטרה זו כינס הח"ח את כל ראשי הישיבות, את כל הרבנים ואת כל האדמורי"ם שהיו בתקופה ההיא. כדי לטכס עצה נגד גזירה זו.
תתארו לעצמכם איך היתה נראית האסיפה בראשות הח"ח. פעם קראתי תיאור של אחד שהיה שם. האולם היה מלא והח"ח מגיע… מתיישב… וכל אחד מהגדולים אומר חוות דעתו והח"ח יושב ושותק. אחרי שכולם גמרו. פתח הח"ח בדבריו. ואמר בנוגע למה שהבעלזער רבי אמר יש לו להעיר כך וכך. לגבי מה שהרב מטורנופול אמר יש לו להגיד כך וכך, בנוגע לדברי ראש ישיבה פלוני יש לו כך וכך לומר… ככה אמר כסדר.
בין הגדולים ישבו שם גם ר' אלחנן וסרמן, ור' מאיר שפירא מלובלין אשר היה אברך צעיר בן מ"ד. וכאשר ראה זאת ר' מאיר שפירא, אשר היה 'אַגִיוואלדיגער בעל מרגיש' אמר לר' אלחנן היושב לידו, 'וואס?! ער הערט דאך נישט, דער אלטער"? – הרי הזקן לא שומע. כבר שנים שהוא לא שומע. וא"כ איך הוא אומר מה שהבעלזער אומר, מה שהטורנופלער רָב אמר, ומה שהאלכסנדער רבי אמר. הוא הרי לא שומע? ואז הוא תפס את העניין, רבי מאיר שפירא, שהח"ח לא צריך לשמוע כמו שכתוב בחובות הלבבות שיש סוג של אנשים אשר 'ישמעו בלי אזניים, ויראו בלי עיניים'.
הוא מאד התרגש מזה, כאשר ראה מחזה אלוקים קדוש זה, ואמר בשקט לר' אלחנן את התפעלותו מהדבר, ואז אמר לו ר' אלחנן, עם הרוהיגייט שלו, "מיר וייסען דאס שוין יארן לאנג' – אנחנו יודעים את זה כבר הרבה שנים שאפילו שאיננו שומע. בכל זאת הוא אומר מה שכל אחד אומר, זה רוח הקודש… ו'אנחנו יודעים את זה כבר הרבה שנים'.
ביום שלא למד, אינו יכול להגיד לאחרים…
הח"ח היה אומר שיחה בישיבה שלו, בראדין, פעם או פעמיים בשבוע, והיה מעוררם בדברי מוסר לעבודת ה'. ושמעתי מאבי ז"ל, שלמד בראדין, שפעם אחת [ביום הקבוע שבו היה אומר הח"ח דרשת התעוררות], עלה הח"ח לבימה, ואמר:
'קינדערלאך, היום אני לא יכול להגיד דברי מוסר והתעוררות'. למה? בגלל שהגיעו לביתו ספרים, כרך חדש של ה'משנה ברורה' שיצא באותו זמן לאור, והח"ח היה רגיל שלא למכור את ספריו בלי להגיהם מטעויות, מחששו לגזל, ולכן הוא ישב כל היום והגיה את הכרך החדש של ה'משנה ברורה'. כך הוא סיפר לתלמידים, והמשיך ואמר, 'וממילא לא למדתי היום…'
– קשה לספר את זה, וכי כאשר הח"ח הגיה את ה'משנה ברורה' לא היו מחשבותיו תפושות בתורה? הרי כסדר הוא היה דבוק בתורה, אבל, בכל זאת, אצלו זה לא נקרא שהוא למד, וזה מספיק סיבה לח"ח להגיד 'היום לא למדתי…'
ואם לא למדתי איך אני יכול לבוא ולהגיד לאחרים ללמוד, ולכן אין לי היום מה להגיד… והוא ירד מהבמה…
כך שמעתי מאבי ז"ל, שהיה נוכח במעמד זה, ושמע זאת מהחפץ חיים, והוסיף לספר, שאחרי הדרשה הזאת, התיישבו ללמוד, ברוב חשק, מתיקות ונעימות כמו שאף פעם לא למדו. מהדרשה הזו בעצמה היתה להם התעוררות עצומה…
– הח"ח אמר, שביום שלא לומדים ח"ו, ביום שהוא לא לומד, הוא לא יכול לומר…
"דו בלייבסט דא"!
כשאבינו זצ"ל, אשר למד בישיבתו של הח"ח בראדין, עלה לארץ הקודש ביחד עם הוריו וכל משפחתו, לפני שעזב את הישיבה בראדין, הוא נכנס אל הס"ק – החפץ חיים ואמר לו: 'רבי, קבלתי הודעה מהאבא שרוצים כולם לנסוע לארץ הקודש, והם מבקשים שגם אני אצטרף'.
אמר לו החפץ חיים: 'דו בלייבסט דא..' – אתה נשאר כאן, בראדין.
הוא שאל – 'למה?' השיב לו הח"ח: "בגלל שכאשר נוסעים לארץ ישראל, ומגיעים לנמל, ואז דבר ראשון, מהנמל – נוסעים לקיבוץ… ושמה, שוכחים מתורה, שוכחים מיהדות… כמו גוי גמור… [רח"ל] אין לך רשות ליסוע.
אמר לו אבא: 'רבי, אין לי שום תכנית כזאת. התכנית שלי, שכשאני בא לארץ הקודש אני מיד הולך לישיבה, ללמוד.
אמר לו הח"ח: "זה נדמה לך… רק כשמגיעים לשמה, מיד הולכים לקיבוץ, ולא ישאר שום דבר…
ושוב אמר האבא: "רבי, אני נוסע ללמוד!! ואז הח"ח אמר: 'אם ככה, אז תחתום לי…
והחפץ חיים הוציא את העט שלו, ובכת"י קדשו כתב במחברת שהיתה לו על השולחן מכתב התחייבות:
אני החתום מטה, יצחק הלוי בן אליהו דוד הלוי שולזינגר מסמיאטיץ, פלך גרודנא מדינת פולין, מתחייב שברגע שאגיע לנמל בארץ הקודש, משמה, ישר אסע לישיבה…
(לקט מתוך הספר חשקת התורה)