מאת: הרב ישראל היימן
מסיבה מסוימת החלטתי יחד עם בני ביתי על קניה מיוחדת. לילדים מגיע להתחדש בכלי מיטה חדשים נוחים ואיכותיים.
ביום מן הימים יצאתי לחנות גדולה עם כל הילדים ע"מ שכל אחד יבחר את הצבע ואת הצורה האהובים עליו. הילדים היו נלהבים וביציאה מהחנות הם החלו – כדרכם של ילדים, לטוות את חלומותיהם על השינה המתוקה עם כלי המיטה החדשים והנוחים…
ברכב בדרך הביתה עלה רעיון במוחי, שאלתי את הילדים מי רוצה לקיים מצווה נדירה שלא מזדמנת כל יום.
לשאלתם מהי המצווה הנדירה, הסברתי להם: כאשר מכינים מאכל מיוחד לכבוד שבת, גם אם הוא מאד טעים ומגרה לא אוכלים אותו לפני שבת, כי אם הוא יגמר לא יישאר כלום לשבת… גם מי שקונה בגד שבתי מלכותי ויפה לא לובש אותו סתם ביום של חול… לא שייך ללכת עם בגד שבתי סתם באמצע השבוע רק כי הוא יפה. אין על דבר כזה שום נסיון של היצר.
אבל היום נקרתה בפניכם הזדמנות נדירה. יש לכם משהו חדש שאתם יכולים להנות ממנו כבר עכשיו, מאידך אתם יכולים לשמור אותו לכבוד שבת קודש.
זהו כבוד שבת שאין כדוגמתו, זה מוכיח, שכל אותם פעמים שהכנו אוכל לשבת או שקנינו בגדים, שניקינו את הבית או שסידרנו אותו, כל אלו היו אכן לכבוד שבת… אנו באמת מעוניינים לכבד את השבת ואם נקרתה לידנו ההזדמנות אנו שומרים כל דבר טוב מבחירה לכבוד שבת.
זה לא היה להם קל… לוותר על החלום שנמצא ממש כאן בהישג יד
זה לא היה להם קל… לוותר על החלום שנמצא ממש כאן בהישג יד ולדחות אותו בכמה לילות… לילדים זה באמת מאמץ גדול.
אבל אז נזכרתי בסיפור. כיון שכבר עמדנו בשערי הבית אמרתי להם שאני לא מחייב כמובן אף אחד להיענות להצעה שהצעתי, מי שרוצה יכול עוד הלילה להשתמש בכלי המיטה החדשים והנעימים. מי שיחליט כן להמתין יזכה לסיפור מיוחד בנושא בסעודת השבת…
התפעלתי לראות שילדי עמדו בניסיון והצליחו לשמור את הנאתם לכבוד שבת קודש.
בשבת, בין הדגים לבשר הם גם קיבלו את הסיפור שמספר לא אחר מאשר מרן הבן איש חי בספרו בן יהוידע (שבת קי"ט ע"א).
יהודי פוחז מעירו בגדד החליט להמיר את דתו ח"ו. במסגרת זו הביאו אל אותו פוחז את רבה של העיר בגדד כדי שינסה להניאו ממעשיו.
הרב הִרְבָּה עליו בדברים ללא חת ומורא. "וכי רוצה אתה להידמות אל אותם נבערים שאין להם בעולמם שום דבר רוחני ומרומם כלשהוא? האם לא תזכור את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב מקור מחצבתך, את רוממות משפחתך המיוחסת ואת כל גדולי העולם המנויים כאבותיך? בכולם רצונך לבגוד ולהפנות להם עורף"?
אף שריר לא נע בפניו של האיש. דברי הרב לא הזיזו בנפשו איזה נים יהודי דק. הרב כמעט והתייאש.
ברגע קטון נזכר הרב בדברי אחד מחבריו של האיש שסיפר לרב קודם שהאיש הזה אוהב מאד את התבשיל החמין של שבת. בפרט את הביצים הקשות הטמונות בתוך התבשיל ומתחממות להן במשך כל הלילה. בבוקר יום השבת אוכל האיש שבע או שמונה ביצים כאלו ברצף מרוב חיבתו אל התבשיל הנ"ל.
במילים של יאוש פנה הרב אל היהודי במשפט אחרון: "יודע אתה, הלא אצל המוסלמים לא יהיה לך את העונג הזה של אכילת הביצים של שבת, האם בשביל החלטה של רגע תפסיד את ההנאה הזו לכל ימי חייך"?
היהודי ננער ממקומו… אכן, אם את אלו אני מפסיד לא שווה לי כל ההמרה הזו… ובזה חזר בו מתכניתו הנוראה.
את המעשה הזה לא מביא הבן איש חי כקוריוז… הוא מביאו כראיה לחשיבות ועומק העניין של עונג שבת שכוחו להציל נפש מישראל. הוא מבאר שם רעיון עמוק ביותר על פסוק מפרשת השבוע.
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת"
שמירת השבת מתבטאת בעשיית השבת, כלומר המאכלים הערבים והעונג 'הגשמי' הוא העושה את השבת ומקיים אותה.
מרן הבן יהוידע מסביר את הדברים ברעיון עמוק מתובל בדברי קבלה. כרמז לדברים הוא מביא שהתיבה "תבשיל" בהיפוך אותיות נכתב 'לי שבת'. כלומר שהתבשיל של שבת והעינוג שבו מוכיחים שהשבת ניתנה לישראל בלבד.
בדברי הקבלה המובאים שם יכול כל אחד לעיין, אבל גם בדרך הסברא המוסרית ניתן להסביר את העניין.
כאשר אדם מקיים דבר כמי שכפאו שד, גם אם הוא מקיים את הדבר בהידור רב הרי שזה כאין וכאפס לעומת מי שמקיים את הדבר מתוך שמחה ועונג ומראה קבל עם ועולם שהוא נהנה מכל רגע של קיום המצווה.
מהותה של השבת הקדושה היא הברית בין ישראל לבוראם. אם אנו מראים את השמחה ומחפשים מתי ואיך לענג את השבת, יש לברית הזו קיום. גם אם שומרים את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה, אבל מתוך עצב וצער חלילה אזי הברית שהיא מהותה של השבת אינה מתקיימת.