תערובת של שני מאכלים שברכתם שונה – אם אחד מהם הוא המרכיב החשוב והעיקרי לעומת האחר, יש לברך עליו אף אם הוא מהווה מיעוט בתערובת, והשני נטפל אליו ונפטר בברכתו. ואם שני המרכיבים חשובים ועיקריים במידה שווה, אך אחד מהם מהווה רוב בתערובת, הוא נחשב לעיקר.
אולם, אם אחד מהם הוא מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין (ולא כוסמת) ושיפון – הוא נחשב כעיקר אף אם הוא מהווה מיעוט בתערובת, ולכן ברכת התערובת היא 'מזונות'.
דין זה אמוּר רק כאשר הדגן הוכנס לתערובת לשֵׁם אכילתו מצד עצמו, או לשֵׁם נתינת טעם משמעותי בתערובת; אך אם הדגן משמש רק כחומר מייצב, כתבלין בעלמא, כצבע מאכל וכדומה – דינו כדין שאר המינים, האמוּר לעיל.
ועם זאת, קציצות בשר ודגים שמעורב בהן קמח חיטה, קמח מצה וכדומה, (והדגן אינו מהווה רוב בתערובת) – הורה הגרש"ז אויערבך זצ"ל, כי למרות שהדגן שבהן נועד למאכל, ברכתן 'שהכל', משום שעיקר הכוונה במאכל זה היא לבשר ולדגים ולא לדגן. ובדומה לכך ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל על פי דברי החזון איש, שחשיבותו של המאכל היא בבשר ובדג, ולא בדגן. וכן הורה הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שהיות והמאכל מוגש ונאכל כבשר ודג, ולא כמיני מזונות, ברכתו 'שהכל'. והוסיפו האור לציון, הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שבמקרים רבים מטרת הדגן אינה לשֵׁם אכילתו, אלא רק כדי לנפח את הקציצות, לרככן, או לסייע בבישולן ובטיגונן.
ופרוסות חזה עוף או דגים, המצופות בקמח מצה או בפירורי לחם המעורבים בביצה ובתבלינים – המכוּנות 'שְׁנִיצֶל' – הורו האור לציון, הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שאם מטרת הציפוי היא כדי לתת טעם דגן למאכל, יש לברך עליו 'מזונות', אך אם מטרת הציפוי היא רק כדי לשמש את המאכל, כלומר, ליַפותו, או לסייע בטיגונו, יש לברך עליו 'שהכל'. ומדברי הגר"י קמינצקי זצ"ל והגר"ש וואזנר זצ"ל, נראה שדין ה'שניצל' כדין הקציצות הנ"ל, כלומר, שהואיל והעוף או הדג הם עיקר מטרת המאכל, חשיבותו ומהותו, ברכתו 'שהכל'. וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אך הוסיף, שירא שמים יפטור את המאכל בברכות 'מזונות' ו'שהכל' על מאכלים אחרים, אך לא יפריד את הציפוי ויברך בברכת 'מזונות' על מאכל אחר, מחשש ל'ברכה שאינה צריכה'.
ברם, כאשר הציפוי עשוי כשכבה עבה בעלת נפח או טעם משמעותיים – הורה הגרח"פ שיינברג זצ"ל, שיש להפריד מעט מהציפוי ולברך עליו 'מזונות', וכן לברך 'שהכל' על הבשר או הדג. ויש שמסרו כן גם בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אך יש שמסרו בשמו, כי באופן כזה יש לברך על המאכל כולו 'מזונות' בלבד, וכן הורה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.
* * *
האם קיימת ברכה אחרונה כזו: "על האדמה ועל פרי האדמה"? מה מברכים על הגריסים שב'חמין' או במרק? ומה מברכים על 'שַׁלְוָה' ועל פריכיות כוסמין?
חשיבותם של חמשת מיני הדגן,שמברכים עליהם 'מזונות', היא כאשר הם נאכלים בצורתם החשובה, כלומר, מאפה או תבשיל. אך הכוסס גרגירי דגן הראויים לאכילה בעודם שלֵמים, שלא נחתכו ולא נטחנו – מברך 'האדמה', כיון שאין זו דרך אכילת הדגן, ובצורה זו אינו חשוב יותר ממינים אחרים.
והברכה האחרונה על גרגירי הדגן היא 'בורא נפשות', אך יש מהראשונים שהסתפקו בדבר, ולדעתם, יתכן שהיה ראוי לברך על הגרגירים ברכת 'מעין שלוש', ובמקום "על המחיה" – לומר: "על האדמה ועל פרי האדמה".
ובשולחן ערוך כתב, שכדי לצאת ידי חובה לכל הדעות, ראוי שלא לאכול את גרגירי הדגן אלא בתוך סעודת פת, שאז הם נפטרים בברכת המזון. והגרש"ז אויערבך זצ"ל ביאר, שמן הדין אין צורך להימנע מאכילת הגרגירים מחוץ לסעודה, אלא שיש הידור בדבר – לאוכלם בתוך הסעודה.
ברם, גרגירי דגן שנחתכו והתבשלו, או גרגירים שלֵמים שנמעכו היטב בבישול, או שנדבקו [אפילו מעט] זה לזה על ידי הבישול – ברכתם 'מזונות'. והורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש לברך עליהם 'מזונות' אף אם דיבוקם זה לזה נוצר רק מחמת הרוטב סמיך שבו התבשלו, כמצוי בגריסים שב'חמין'.
וגרגירים שלא נחתכו, אך קוּלְפוּ, ויחד עם הקליפה הוסר חלק מכל גרגיר, כמצוי ב'גריסי פנינה' העשויים משעורים, והתבשלו, ולא נדבקו ולא נמעכו – כמצוי במרק גריסים – הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש לברך עליהם 'האדמה'; אך המברך עליהם 'מזונות', אין למחות בידו.
ו'שַׁלְוָה', העשויה מגרגירי חיטה המותפחים בחוֹם – לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, האור לציון, והגר"נ קרליץ זצ"ל, יש לברך עליה 'האדמה'. אך יש מהם שסברו, כי קיים ספק בנוגע לברכה האחרונה, ולכן, לדעתם, ראוי לאכול את ה'שַׁלְוָה' רק בתוך סעודת פת, לפוטרהּ על ידי ברכה על מאכלים אחרים.
ו'פריכיות' של מיני דגן ואורז (למעט כוסמת), העשויות מגרגירים שהתפקעו בחוֹם ואחר כך הודבקו באמצעות לחץ לצורה מסוימת – לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, ברכתן 'האדמה', ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ברכתן 'מזונות'. ואִילו לדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, ברכתן 'שהכל', אם משום השינוי שנעשה בהן, ואם מחמת הספק.
ו'גרנולה' העשויה מגרגירי שיבולת שועל קלויים – הורו הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרח"פ שיינברג זצ"ל, שברכתהּ 'האדמה'. אולם, כשהיא עשויה מגרגירי שיבולת שועל שעברו בישול קצר באֵדים – נחלקו הפוסקים: לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, האידוי אינו נחשב כבישול, ולכן ברכת הגרנולה 'האדמה'; ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, האידוי נחשב כבישול, ולכן ברכת הגרנולה 'מזונות'.
* * *
האוכֵל פתיתים ואורז – כיצד ינהג בנוגע לברכה אחרונה? ומדוע נוהגים בקהילות מסוימות לברך 'שהכל' על תפוח אדמה?
חכמינו ז"ל תיקנו לברך על האורז 'מזונות', משום שבדומה לחמשת מיני דגן, אף הוא מזין את הגוף יותר מאשר שאר המאכלים. ובדורות הקודמים, נחלקו הדעות אם האורז שעליו דיברו חז"ל הוא המין שמקובל לכנותו כיום בשם אורז, או שהוא המין שמקובל לכנותו בשם דוֹחַן. ויש שהחמירו משום כך, לאכול מינים אלו רק בתוך סעודת פת.
אולם, המנהג המקובל כבר רבות בשנים הוא, שהמין המכוּנה בפינו 'אורז', הוא האורז שעליו דיברו חז"ל, אשר ברכתו 'מזונות'; וכן נהג הגר"א, וכן דעת הערוך השולחן והבן איש חי. וכן דעת החזון איש, והוכיח זאת גם מכך שבמדינות גדולות בעולם משמש האורז כמזון עיקרי וכבסיס ללחם. ועם זאת, הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נהג שלא לאכול אורז אלא בתוך סעודת פת, או לפוטרו בברכות 'מזונות' ו'האדמה' על מאכלים אחרים.
ודין זה, שברכת האורז היא 'מזונות', הוא דווקא לאחר בישולו. והפוסקים דנים בנוגע לברכת 'מזונות' על גרגירי אוז שלמים שלא נמעכו ולא נדבקו זה לזה. אולם, גרגירי אורז מבושלים לחלוטין, אשר התנפחו בבישול – הורה המנחת יצחק, שברכתם 'מזונות' לכל הדעות, והוסיף, שכן המנהג.
וכתב האור לציון, שהאוכֵל גרגירי אורז שלא נמעכו בבישולם, ואוכל יחד עמם מאכל שברכתו 'האדמה', כגון תפוחי אדמה, יקפיד במיוחד [בנוסף על החובה לעשות כן משום 'דיני קדימה'] לברך תחילה 'מזונות' על האורז, משום שאם יברך תחילה 'האדמה' על המאכל האחר, יתכן שפטר גם את האורז בברכה זו.
ומענין לענין באותו ענין: יש מהראשונים שסוברים, שבדומה לאורז, כל מאכל המזין את הגוף כחמשת מיני דגן, ברכתו 'מזונות'. ומדברי המשנה ברורה נראה, שיש מקום לחשוש לדעה זו.
ובשו"ת דברי יציב, הסביר על פי דברים אלו, את מנהגן של קהילות מסוימות, לברך על תפוחי אדמה 'שהכל', דהיינו – שתפוח האדמה משמש כמרכיב מזון משמעותי מאוד, ויש לחשוש לדעת הראשונים הנ"ל, שכל דבר המזין את הגוף בדומה לחמשת מיני דגן ברכתו 'מזונות', ומִספק, הנהיגו לברך עליו 'שהכל'.
ויש שכתבו טעם נוסף למנהג זה, שתפוח האדמה גדֵל מכוח השומן שבאדמה, מבלי להכות שורשים כשאר הפירות, ולכן חששו שדינו כפטריות, שאינם משרישות באדמה, וברכתן 'שהכל'. אולם, הגרי"י קניבסקי זצ"ל דחה טעם זה, בהסבירו, שלפטריות אין השרשה כלל, ואִילו לתפוחי האדמה יש השרשה, אלא שהיא שונה בטבעהּ מהשרשות אחרות.
והמשנה ברורה כתב שברכת תפוח האדמה היא 'האדמה'. והגר"ש וואזנר זצ"ל הורה, שלמעשה אין לחשוש כלל למנהג הנ"ל לברך עליו 'שהכל', וניתן לכתחילה לברך עליו 'האדמה', וכמקובל ברוב קהילות ישראל.