ישים האדם "שפה לפיו"
"שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" (כח, לב)
פסוק זה נדרש על פי דרך המוסר: "שפה יהיה לפיו" – ישים האדם "שפה לפיו", לדעת מה ידבר ומה לא ידבר.
צריך כל אדם להקפיד, שאם דיבר דבר, יקיים במלואו את הדיבור אשר הוציא מפיו.
השל"ה הקדוש כותב, שאם אדם נזהר ביותר בדיבורו, ומקיים כל מה שהוציא מפיו, יש בכך סגולה שהקב"ה ישמע תפילתו וישלח לו הצלחה בכל עסקיו.
כאשר בא אדם ללוות ממון מחברו, והמלווה שואלו מתי ישיב לו את כספו, לא ינקוב הלווה בפרק זמן מסוים, אם אינו בטוח שיוכל להחזיר באותו זמן, אלא יציין זמן שוודאי יוכל להחזיר בו בעז"ה, ואם יהא בידו להשיב את כסף ההלוואה טרם הזמן, יקדים ויפרע את החוב.
אם אדם מתחייב לבצע עבודה מסוימת, כגון שיפוצים בבית או בניית ארון וכדומה, וישאל אותו בעל הבית מתי יסיים את המלאכה – לא יאמר לו תאריך קרוב, אם אינו בטוח לחלוטין שיוכל לעמוד בכך, אלא יציין את פרק הזמן הארוך ביותר שיכולה המלאכה להימשך. אם יצליח לסיים בהקדם, מה טוב, וגם אם יתעכב, עדיין יעמוד בדיבורו.
הליסטים בעל התשובה
מעשה נורא אירע בבבל בתקופה קדומה:
היו שלושה ליסטים יהודים, אשר מנהגם היה לארוב מחוץ לעיר, וכאשר הבחינו בסוחר הנושא כסף באמתחתו, היו שודדים את כל כספו. פעמים שהיו הורגים את האומלל שנקלע לידיהם, ופעמים שהיו משאירים אותו בחיים, ריקני וחסר כל. יראתם נפלה על תושבי האזור, והיו האנשים חוששים לצאת מן העיר שלא בשיירה.
יום אחד יצאה אשה מביתה לאחר שקיעת החמה, מאחר והוצרכה להגיע לנהר שמחוץ לעיר, לצורך חשוב ביותר. בצאתה מהנהר ראה אותה גוי רע-לב, תפסה בכוח, סתם את פיה והובילה למערה סמוכה. הגוי יצא מן המערה והלך לו לפרק זמן קצר, אך הניח בפתח המערה סלעים כבדים, כדי שהאשה לא תוכל לברוח.
לאחר צאתו החלה האשה לצעוק צעקות גדולות, וקראה לעזרה. אמנם אין כאן איש – אמרה לעצמה – אך אולי יעזור ה' ויזמן איזה עובר אורח, וישמע צעקתי ויצילני. באותה שעה עבר שם אחד מן הליסטים, ושמע את קול הצעקה מן המערה.
קרב אל פתח המערה ושאל: "מי את, ולמה את צועקת?"
אמרה לו, "יהודיה אני, וגוי חטפני וכלאני במערה הזו."
נכמרו רחמיו של השודד, סילק מפתח המערה את הסלעים והוציא את האשה לחופשי. תוך כדי כך הגיע הגוי, אך כשראה את השודד הבין שהוא מהכנופיה הידועה, ומיד התמלא חרדה וברח כל עוד רוחו בו.
אותו ליסטים, לאחר ששחרר את האשה מכלא המערה, הלך וליווה אותה עד לביתה, כדי שלא יאונה לה כל רע בדרך.
כידוע, מצוה גוררת מצוה. אחר שהחזיר השודד את האשה לביתה, התחיל להרהר בלבו על רשעותו של הגוי, שחטף אשה חסרת ישע. ומכאן הרהר על עצמו, שלא רק שחמס את רכושם של אנשים חסרי ישע, אלא אף היה שותף בהריגתם של כמה וכמה אנשים, וכמה נשים הפכו לאלמנות בעטיו, וכמה ילדים נעשו יתומים בגללו.
התהפך על משכבו כל אותו לילה, והחליט – בהחלטה ברורה ותקיפה – לסלק ידיו מעסק הגזלה והשוד, אף כי ידע שלא בנקל יוכל לעשות זאת. כלל ידוע הוא, שכל מי שחובר לאנשי העולם התחתון, אינו יכול לעזוב לעולם, כי ידועים לו סודותיהם, ועלול הוא להזיק להם. אף אותו ליסטים ידע, שאם יחשדו בו 'חבריו' השודדים שחפץ הוא לעזבם, יהרגוהו מיד, ללא שהיות.
לאחר שהפך בדעתו שוב ושוב, מצא הליסטים עצה היאך להיפטר מרעיו השודדים. הוא החליט לעשות עצמו כאילם. כאשר קם בבוקר, לא הוציא הגה מפיו. אשתו ניסתה שוב ושוב לדובב אותו, אך הוא רמז לה בתנועות ידיים, שכח הדיבור עזב אותו, אף כי אין הוא יודע פשר הדבר וסיבתו.
כל אותו היום לא הוציא מילה או הברה מפיו, ועם ערב באו רעיו השודדים לחפשו. הם שטחו את תמיהתם, מדוע לא הגיע להשתתף עימם במעשי הגזל, אך הוא רמז להם שהפך לאילם. אשתו סיפרה לשודדים, שמחלה מסתורית תקפה אותו, ומהבוקר איננו מצליח לדבר כלל.
גם למחרת התנהג אותו לסטים כאילם, ולא הוציא מילה מפיו. רעיו השודדים חשדו שאולי תחבולה היא בידו, מחמת עניין שאינו ידוע להם, וכיון שכך עקבו אחריו במשך שלושה ימים. ואכן, כל שלושת הימים הללו לא דיבר האיש כלל, אף בהיותו בין הבריות, בשוק וברחובות העיר.
תושבי אותה עיר, שלא נודע להם כמובן על התהפוכות אשר התרחשו בלבו של הליסטים – וממילא גם במעשיו – שמחו לאידו. הם סחו זה לזה: "יאה לו לאותו ליסטים, אשר אמלל אנשים רבים כל כך, ועתה קיבל את עונשו".
מאחר וכבר לא היה בכנופיית הליסטים, ודומה שאיבד את כוחו לחלוטין, הרשו אנשי העיר לעצמם לבזות אותו בפניו, ללעוג לו ולקללו באוזניו. הוא שמע את החרפות ואת הנאצות, ושתק. כך היה במשך שלוש שנים תמימות.
אחרי שלוש שנים הלך לבית עולמו. הוא נקבר בצנעה, וכמעט שלא היו בני אדם בהלווייתו, מאחר ולא ידעו שחזר בתשובה. גם לא ידעו ששמע חרפתו ולא השיב, על אף שיכול היה להשיב.
אנשי ה"חברה קדישא" הכינו לו חלקת קבר בפינה צדדית, רחוקה ארבע אמות מהקבר האחרון, ואפילו מצבה לא בנו על קברו.
חלפו שנים, ונפטר רב העיר. חיפשו מקום מכובד לקבור אותו, אך בית הקברות כבר היה מלא. מצאו חלקה פנויה, או אם נדייק – חלקה אשר נדמתה פנויה בעיניהם, כי אף אחד כבר לא זכר שאותו בעל תשובה, גזלן-לשעבר, טמון שם. חפרו לעומק, ומצאו גוף אדם עטוף בתכריכים, שלם כביום היקברו, ופניו שוחקות.
מיד הכירוהו הוותיקים שבחברה קדישא, ונזכרו במעשה שהיה. מאחר ונותר שלם כפי שהיה בעת שקברוהו, ואור נגה על פניו, הבינו שעניין נסתר יש כאן, והשיבוהו לקברו בכבוד גדול. את הרב טמנו בקבר שנחפר ליד קברו.
שבעה ימים לאחר אותו מעשה בא הרב אל תלמידו בחלום, ואמר לו: "דעו לכם, שלאיש הזה יש מקום גבוה מאד בגן עדן, כי הוא בעל תשובה אמיתי, וקיבל עליו באהבה את כל החירופים, הגידופים והביזיונות. משמים גלגלו שיהא קברי סמוך לקברו, מחמת מעלתו הגדולה, ויש לעשות לו מצבה גבוהה ומכובדת!"
עד כדי כך גדולה היא מעלת שמירת הפה והלשון, וזהו שנרמז כאן בפסוק: "שפה יהיה לפיו".
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א -דורש ציון)