עמוד היומי עם גישמאק – שבת ג.
בגמרא אשר אנו לומדים היום (שבת ג.) אנו שונים על הדין ששניים שעשו מלאכת הוצאה יחד – הרי הם פטורים, כשהגמרא מקשה על מה שכתוב במשנה אשר שנים שהיו עסוקים במלאכת הוצאה יחד – "שניהן פטורין": והא אתעבידא מלאכה מבינייהו! – סוף סוף נעשתה מלאכה ע"י שניהם, ולמה שניהם פטורים?.
ומתרצת הגמרא: תניא, רבי אומר: מעם הארץ בעשותה – העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה – חייב, שנים ועשו אותה – פטורין (ובנידונינו כיון שהמלאכה נעשתה ע"י שנים – הרי הם פטורים).
מוסיפה הגמרא: איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה – יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין!
רק כשיושבים בחבורה אפשר לחדש דבר זה!
היה כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא זצ"ל תמה הלמאי מתארת הגמרא את מקור הדבר בביטוי "נזרקה מפי חבורה", דוקא? הוא שאל והוא תירץ, כפי שמספר הרה"צ רבי ראובן מנחם בורנשטיין זצ"ל (בספרו 'והחשכתי לארץ ביום אור') בעסיסיות רבה:
כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא זצוק"ל היה תולה בישיבה בצוותא עניניים נשגבים. פעמים רבות אמר לאברכים שהוצרכו לישועה שהוא מבטיח בלא ספק שהישיבה בצוותא עם יהודים תחיש את הישועה!
גם כשהתלוננו בפניו על עניינים של שלום בית תלה את הדברים בכך שחסר במדת ה"דיבוק חברים" וכשדבר זה יתוקן יבואו הדברים על מקומם בשלום!
באחת הפעמים התבטא במתק שפתיים לאמור: כשיושבים בין יהודים מתמעטת הישות העצמית, מצטופפים כמה בספסל וכיוצא בזה, ואז חוזרים הביתה וממלאים קצת פחות את חלל הבית… נמצא שנעשית הרווחה לבני הבית!
לאברך ליטאי בן תורה אמר פעם שיש להקפיד בענין זה בכדי להגיע לעניניים נשגבים, וכדי לסבר את אזנו הסמיך גמרא למדנית לכך, דהנה שנינו במסכת שבת (ג.): "נזרקה מפי חבורה שניים שעשאוה פטורין" דמה פשר הביטוי 'נזרקה מפי חבורה' שלא מצאנוהו בשום מקום?!
אלא הכוונה כך: כשנמצאים בחבורה מבינים היטב גודל ענין הצוותא, עד שאפילו אם ח"ו נעשית עבירה, כיון ששניים עשאוה הרי הם פטורים! לימוד זה נוצר מתוך חבורה – מתוך חיי צוותא דייקא!
עד כדי כך!
אפילו פרעה הבין…
וידועה היא אימרתו המעצימה של הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע (רמתים צופים על תנא דבי אליהו זוטא, אות קכ"א) בדבר הכתוב בפרשת שמות, כאשר פרעה מצוה לשוטריו: "לא תאספון לתת להם תבן", למה כתוב 'לא תאספון' עם האות אל"ף, בעוד לפי הדקדוק התיקני היה צריך להיות כתוב 'לא תוסיפון' באות ו"ו.
וזה לשון קודשו: "לא תאספון לתת תבן" לפי פשטות המאמר היה ראוי לומר 'לא תוסיפון' – בוי"ו.
אך התורה הקדושה באה לרמז לנו, כי ידוע שפרעה הניח להם יום אחד חירות משעבוד העבודה, רק משה רבינו ע"ה בחר להם יום השבת למנוחה (שמות רבה א, כז), והיה דרכם בים ההוא להתאסף ביחד למשה וזקני ישראל לשמוע תוכחות חיים ולהאמין באחדותו ומציאותו יתברך (תנא דבי אליהו רבא פרק כג. ועייין בספר 'סידורו של שבת' שורש חמישי ב, ט שמפרשו על שב"ק).
ולאשר פרעה לגודל רשעתו אשר מחפצו לסורם למשמעתם ולעבוד את גלולי מצרים, ואחרי ראותו כי לא עלתה בידו, ראה והבין שמחמת שהם נאספים יחד יוסיפו דעת ביראת אלוקים, וע"י זה נכנע כח הסטרא אחרא בקרבם. ולזאת אמר: ("לא תאספון" מלשון 'אסיפה') – לבל יתאספו עוד לתת תבן דעת ותבונה להם!"
הא למדת שוב עד כמה גדול כוח התאספות רבים לעבוד עבודתו יתברך בשלימות בלבב שלם!
למה הוצרך משה רבינו לנס בהקמת המשכן?
נסיים בישוב דקדוק למדני המבוסס על דברי הגמרא דילן בעמודינו היומי ומובא בספר 'יקרא דארייתא' לפרשת פקודי. הנה בפרשת פקודי אנו קוראים על אשר משה רבינו הוא שהקים את המשכן, וכמו שכתוב בתורה: "ויביאו את המשכן אל משה וגו'" (שמות לט, לג), וכמו שמפרש שם רש"י: שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כוח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר "הוקם המשכן" – הוקם מאליו!"
ויש להבין. שכן אם משה רבינו ע"ה לא היה יכול להקים את המשכן לבדו מחמת כובד הקרשים, א"כ היה אפשר לקחת עוד אנשים שהיו מסייעין לו, ולמה היו צריכים את הנס של הקמת המשכן?
ונראה דודאי שהיו יכולים מספר אנשים יחד בעבודה משותפת להרים את הקרשים ולהקים את המשכן, אלא שאת המשכן היה חייב להעמיד ולהקים רק אדם אחד!
ואחד בלבד – כדי שיהיה לזה דין של הקמת המשכן, שהרי שניים שעשאוה פטורים, ואין לזה דין של עשיית מלאכה, וממילא אין לזה גם דין של הקמה, כדאיתא בשבת (ג.): "מעם הארץ בעשותה" – העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורין, איתמר נמי אמר רבי חייא בר גמרא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב שניים שעשאוה פטורין!"
ולכן כדי שיקרא הקמת המשכן 'מלאכה' הוצרכו לנס שרק משה רבינו ירים את הקרשים לבדו!
ודברי חכמה שנו כאן!