לפני ארבעים שנה נסע הרב ר' נפתלי רוזנפלד ז"ל מנהל 'בית לפליטות' לאנטוורפן – עיר היהלומים – לגיוס כספים להחזקת המוסד.
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, שהיה מלא רגש ליתומים, ראה את צורת העבודה שלו איך שהוא סוחב את עצמו מגביר אחד למשנהו כדי לרתום אותם למצוה הנשגבה של החזקת יתומות ובנות שבורות, ורץ מביכנ"ס לביכנ"ס להתרים את הציבור – וע"כ הציע לר' נפתלי: זה לא לפי כוחכם וכבודכם, אתם צריכים לעשות דינר באולם גדול ולהזמין את כל העיר לבוא לקחת חלק במצווה הנשגבה הזאת.
ענה לו ר' נפתלי: נו, אדרבה. מתי? היום? מחר?
אמר לו ר' חיים: לא לא, ר' נפתלי. דינר זה לא עניין מרגע לרגע. אתם תסעו הביתה ואנחנו נארגן את כל הפרוצדורה ובעוד חודשיים שלושה תחזרו לכאן ובעזרת ה' נקצור הצלחה.
וכך הוה, רבי חיים כינס צוות שלם לטפל בזה, כאשר במשך חודשיים רעשו וגעשו כל הבתי כנסת בעיר עם מודעות (עלונים בצבע וגליונות פרסום ומדיה בעידן ההוא, מאן דכר שמיה).
והנה הגיעה השעה, ואכן מכל קצווי העיר נהרו לדינר הענק. מובן מאליו שנואם הכבוד היה רבי חיים בכבודו ובעצמו, וכדי להדגיש לציבור את גודל החשיבות וליצור את הקנאת סופרים הוא הכריז שהוא תורם עשרת אלפים דולר! ובל נשכח שאז לפני ארבעים שנה זה היה סכום עצום מאוד, ואכן נאומו ותרומתו סחפו את הקהל לתת תרומות נכבדות והדינר הוכתר בהצלחה גדולה למעלה מן המשוער.
למחרת בתפילת שחרית פגש מישהו את ר' נפתלי ואמר לו שהרב קרייזווירט מחפש אותו בנרות. אז עוד לא היו פלאפונים שהיה ניתן ליצור קשר מהיר. אחרי תפילת שחרית כשר' נפתלי חזר לאכסניה הוא התקשר לר' חיים לברר אם הוא בבית, כי שמע שהרב חיפש אותו, ואמר שהוא כבר מגיע אליו. אמר לו ר' חיים: לא, אל תטרחו, אני בא אליכם.
תוך חצי שעה עולה רבי חיים לאכסניתו, ור' נפתלי שואל אותו: למה הטריח כבודו להגיע אלי. הרי בשמחה רבה הייתי עולה אליכם?
ענה לו רבי חיים: הקשב נא. אמש בערב כשעליתי על מיטתי בא אלי ה'בעל דבר' בכבודו ובעצמו וטען: חיימ'ל! למה? למה עשית את השטות הזאת? הרי אם היית מבטיח לתרום רק 5 אלף דולר גם אז היה ר' נפתלי שמח עד השמים (וכאמור, בימים ההם זה היה סכום משמעותי מאוד).
מהר מאוד קלטתי את המצב, שאם אני אמשיך לעשות את חשבונות היצר הרי תוצאותיו מי ישורנו, החלטתי שהיום אני קם מוקדם ומיד אחרי תפילת שחרית אגיע אליך, והנה קח לך את העשרת אלפים דולר. והושיט לו בידו את המעטפה הסגורה.
ורגע! יש המשך לסיפור…
מטבעם של אנשים, לדאבוננו, שאוהבים לפטפט, ובפרט אחרי ההצלחה של הדינר, וכך היה מישהו שהלך להרב קרייזווירט זצ"ל ואמר לו: האם כבודו חושב שהרב רוזנפלד דואג באמת ליתומות? יואיל נא כבודו לבקר בוילה שלו בירושלים, הרי הוא גר כאחד העשירים בעוד שכלל אנשי ירושלים מתבוססים בעניותם.
בשמעו זאת עלה רבי חיים מיד על טיסה כדי לבדוק את השמועה. כשהגיע לארץ הרים טלפון לר' נפתלי רוזנפלד ובישר לו שהוא כרגע נמצא בארץ וחפץ לבקרו. ענה לו ר' נפתלי: חבל על טירחתכם, אבוא בעצמי למלון או לאכסניה היכן שכבודו נמצא. אמר לו ר' חיים: ברצוני לבוא אליכם לדירה שלכם. נו נו, הגיב ר' נפתלי, אם זהו רצונכם אז בבקשה, אני ממתין לכם.
אחרי כחצי שעה הגיע רבי חיים ל'וילה' המדוברת, וכשרק נכנס חשכו עיניו. התגלתה לפניו דירה בת חדר וחצי מרוהטת בסגנון שספק אם ניתן לקרוא לכך 'ריהוט'. ארונות וכסאות מימי הביניים כשהדבק מכל הצדדים מנסה להחזיק אותם שלא יתפרקו לגמרי, וכשבלילה היו פותחים מיטות במסדרון הצר ובמטבחון הקט כדי להשכיב את הילדים.
שואל אותו ר' חיים: איך עולים לקומה השניה?
אומר לו ר' נפתלי: זו גם הקומה השניה…
ואיפה הבייסמנט? הוא ממשיך לשאול, ור' נפתלי עונה לו: 'זה' הבייסמנט.
ואז התחיל ר' חיים ממש לרעוד ובכה לפני ר' נפתלי: "יסלח לי כבודו על שכמעט נכשלתי בעוון קבלת לשה"ר!" וכפיצוי על העגמ"נ שכמעט גרם לר' נפתלי הוא תרם על אתר 60 מיטות לבית החלמה ליולדות בטלז סטון – גם זה מפעל אדיר שר' נפתלי הקים ביחד עם שותפו ר' שלמה פפנהיים ז"ל – שהיה אז בגמר הבניה.
ובהזדמנות זו ראוי לציין את הרגש ליתומות שהיה לר' חיים, שתמיד כשהגיע לארץ היה נכנס לבקר במוסד בית לפליטות כשבאמתחתו ארגז מלא עם תכשיטים יוקרתיים והיה מציע לכלות היתומות לבחור בעצמם מה שלבן חפץ.
(ייש"כ להרב משה קרישבסקי על ששלח לנו את הסיפור)