"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב)
לא תמיד קל לעורר את לב האנשים להרים תרומה לצרכי מצוה. לפעמים הם כלל לא מבינים את חשיבות העניין שבשלו מתרימים אותם, ואין פלא שהם קומצים את ידם ומתקשים לתת, ויש צורך למצוא דרך לפתוח את לבם ובעקבות זאת את ידם.
רבי חיים יהודה לייב אויערבאך זצ"ל, אביו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ייסד בעיר העתיקה את ישיבת המקובלים "שער השמים". באותם ימים לא היו המקובלים קרובים ללבם של אנשים רבים, לא כמו בימינו, שכולם נותנים כששומעים שמדובר במקובלים… משנה לשנה צברה הישיבה חובות, ובלית ברירה נאלץ הרב אויערבאך לנסוע לארצות הברית לאסוף כסף עבור הצרכים הדחופים שהלכו ונתרבו. מטוסים לא היו באותם ימים, והמסע התאפשר רק באנייה אשר עצרה במקומות רבים בדרך. נסיעה כזו ארכה כמה חודשים, ורבי חיים לייב הוגיע את מוחו בניסיון למצוא דרך להפיק ממנה את המירב.
בפקחותו נצנץ במוחו רעיון מעניין. הוא פנה לפני הנסיעה לצייר ידוע בירושלים, ובקש ממנו שיצייר עבורו ציור אדיר ממדים של גן עדן.
איך אוכל לצייר את גן עדן, אם מעודי לא הייתי שם, ואיני יודע כיצד הוא נראה? – התפלא הצייר.
אמר לו הרב: אני אדריך אותך. כאן עליך לצייר את עץ החיים, כאן תצייר גן של הדסים, ובמרכז התמונה צייר לי כיסאות שעליהן תכתוב את שמות שלושת האבות, וסביבם עוד ועוד כיסאות, אשר עליהם חרוטים שמות הנביאים והצדיקים על פי סדר הדורות המובא ברמב"ם. מפעם לפעם תשאיר כיסא ריק – ללא שם.
הצייר עשה כבקשתו, והרב אויערבאך נטל את הציור עמו ונסע.
כשהגיע לבסוף לאמריקה כובד לדבר בשבת בבית הכנסת. הרב נענה לבקשה, וניצל את הפורום הזה כדי לבשר לקהל הקשוב, שהוא עומד לערוך כנס גדול שיעסוק בעניין הקבלה, ובמהלך אותו כינוס הוא יחשוף 'סוד גדול' לטובת כל המשתתפים. כל הרוצה לדאוג לנשמתו ולהיטיב לה בזה ובבא – טוב יעשה אם יבוא.
דבריו עשו רושם רב, ובשעה היעודה התמלא בית הכנסת מפה לפה. כשהגיעו כולם מצאו את הציור של גן עדן פרוש לפניהם על הקיר. נטל הרב אויערבאך בידו מקל ארוך, הצביע על הציור והחל להסבירו: כך נראה גן עדן. פה יושב אברהם אבינו, כאן יצחק וכאן יעקב. זהו מקומו של רבי שמעון בר יוחאי… הוא מנה את שמות הגדולים שהופיעו שם. לבסוף אמר: נותרו כאן כמה עשרות מקומות פנויים. כל מקום כזה אני מוכר תמורת אלף דולר.
במקום השתרר שקט, ואט, אט חלחלה משמעות דבריו אל האנשים. מי לא צריך מקום בגן עדן?! בזה אחר זה הם נגשו אליו. כל אחד הניח על השולחן אלף דולר, ובכובד ראש בחר לו את המקום שלו. זה בקש בצד ימין, השני ליד הפתח, בדיוק כמו מכירת מקומות בבית הכנסת בימים הנוראים…
לפתע הגיע עשיר אחד שהיה בור גמור – בקושי ידע לומר בעל פה פסוק ראשון של 'שמע', בכל זאת כשראה מולו את גן עדן מוחשי כל כך, נמס לבו בקרבו. אני רוצה לקנות מקום למרגלות אברהם אבינו! – הכריז בקול רם.
מקום כזה מחירו כבר גדול יותר – אמר הרב – הוא יעלה לך חמשת אלפים דולר, אבל זוהי השקעה משתלמת ששווה כל שקל…
חילופי הדברים הללו עוררו התעניינות מרובה. עשיר אחר בקש לקנות מקום ליד משה רבנו. מקום מיוחד כזה מכר הרב תמורת חמישים אלף דולר טבין ותקילין…
בסופו של דבר נמכרו כל המקומות.
נכדו של הרב, אשר סיפר לי את המעשה, הוסיף בשוליו, כי מן הכסף הזה כלכל סבו את הישיבה למשך שבע שנים!
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א – דורש ציון)