יקותיאל יהודה גנזל
יום שלישי בשעות הערב.
רגליי מטפסות את הגרם המוליך לבית המדרש צאנז בחיפה, שם ממוקם כולל עמלי הפרנסה 'תורה לשמה', ואני רואה את אחד מחשובי בני הקהילה. הרב יעקב ויסברגר שליט"א, עולה גם הוא, מתנשף, אבל חיוך מעניין על פניו. טוב. אי אפשר לראות יהודי מחייך לעצמך בהנאה. מבלי לנסות ליהנות גם. שאלתי אותו בעדינות ובנימוס 'לשמחה מה זו עושה', והוא פירט לי דבר דַבוּר.
דקות קודם לכן הוא עוד ישב בביתו, שוקד על מלאכת הסת"ם, כאשר לפתע הוא התנער והכריז לחלל הבית: "אני יוצא למלא דלק, אחזור מאוחר יותר".
הילדים כולם התקבצו במהרה והפריחו לאוויר סימן שאלה כפול: "למלא דלק?" מכירים הם באביהם שרכב אין לו וכנראה אף לא רישיון נהיגה. מה לו ולמילוי דלק? ראה ר' יעקב את התמיהה המרחפת על פני הצאצאים וחייך לעצמו, כשהוא מסביר להם: "בדיוק כמו שרכב לא יכול לנסוע בלי דלק וכל נהג יודע לעצור מדי פעם ולמלא את המיכל בזהב הנוזל, יעלה ככל שיעלה – כך גם יהודי לא יכול לשרוד יותר מדי שעות מבלי להיטען בלימוד התורה. יוצא אני כעת אל בית המדרש כדי לקבוע עתים לתורה וללמוד שעה ושעתיים. לאחר שאמלא את המיכל. אשוב הביתה בעזרת השם".
ה'גימיק' החינוכי פעל היטב על ליבות הילדים, ודקות לאחר מכן, כשר' יעקב טיפס וגמרתו בידו, אל בית המדרש, עוד ריחף החיוך על פניו.
שמעתי מפיו את הדברים ומיהרתי לציין לעצמי שני דברים (כמובן שציינתי באוזניו שלא תעזורנה מחאותיו, הסיפור יהיה חייב להיכנס לכאן עם שמו המלא לתוספת חיוניות): ראשית, כמובן המסר הגדול של הלימוד היומי הקבוע. אבל לא פחות מכך, שלא מספיק שהאבא קובע עתים לתורה. הוא חייב שצאצאיו יידעו על כך ויתגאו על כך בליבם, כי ההשפעה על ליבו של ילד צעיר, היא לאין ערוך.
בעקבות סיפור זה, קיבלתי סיפור נוסף. משגר הסיפור הלא הוא הרב אהרן שכטר שליט"א מפתח תקווה, אשר סיפר מעדות ראשונית ואישית.
בבית המדרש בו הוא למד ומתפלל. ישנו יהודי אשר קובע עת ללימוד התורה מדי יום בשעות הערב. עיניו של ר' אהרן הבחינו בדבר מה מעניין: למרות שבבית המדרש ישנו ארון שלם של גמרות מכל המהדורות ובכל הביאורים והגדלים; אותו יהודי מתעקש להביא אתו בסחיבה יום יומית את כרך הגמרא מתוך הש"ס הגדול אותו קיבל לכאורה מחותנו לפני עשרות שנים. היהודי מגיע עם גמרתו האישית ומתיישב לשעה של לימוד רב הנאה.
עד שיום אחד הרגיש ר' אהרן שחדל סדר התאפקות.
הוא ניגש ושאל בפה מלא: "וכי חסרות גמרות כאן בהיכל שאתה טורח להביא הנה מדי יום את הגמרא האישית? ויתירה מכך. אף אם יש לך ענין בגמרא הספציפית הזאת. מדוע לא תשאיר אותה באחד מנקיקי בית המדרש. הסחיבה היום יומית של הכרך הכבד על מה ולמה?
כמה הופתע (והתרגש) מהתשובה שבפי הלומד: 'בורא העולם הוביל את משעולי חיי כך שאצטרך לעמול בעמל כפיים במהלך שעות היום, על מנת לפרנס ולכלכל את המשפחה. בשעות הערב. יהיה מה שיהיה. אני יוצא מהבית ללימוד בבית המדרש. אולם איני יוצא בידי חובת הלימוד האישית בלבד; חשוב לי לטפטף היטב בליבות הצאצאים למען יידעו וייקחו דוגמה. כי אין יותר מאשר דוגמה אישית כדי להשפיע על נפשו של ילד ונער. לכך אני טורח לסחוב עמי מדי יום ביומו את הגמרא, למרות הטרחה, כדי שהילדים יתרגלו לראותני יוצא ובא כאשר כרך הגמרא תחת שחיי".
כל מילה. מיותרת – – –
(המבשר, ורעה אמונה, יקותיאל יהודה גנזל, כ"ט שבט תשפ"ד)