לפני שמתחילים להספיד את רבנו זצוק"ל, יש להקדים מה שאמר פעם מרן ראה"י הגר"ד פוברסקי זצוק"ל, שבכל הספד יש שני חלקים, יש את החלק הראשון שזה מה שאנחנו ראינו לפנינו, דהיינו את מה שאנחנו הכרנו, אבל יש את החלק השני שהוא יותר עיקרי, שזה לדעת מה היה היסודות והשורשים לגדלות שהכרנו ואיך זה התחיל.
ואצל רבנו זצוק"ל הרי את מה שאנחנו ראינו זהו דרגות שאין לנו שייכות לזה, כל הגדלות בתורה, בעמקות ובידיעת התורה, הרי זה בכלל לא במושגים שלנו, אצל רבנו כל נושא שהוא למד וכל הלכה שכתב הכל היה בהיקף של כל התורה כולה, בשונה משאר בני אדם שלומדים כפי מה שהם יודעים ועפי"ז הם מבינים, אצל רבנו שידע את כל התורה כולה כל הזמן, כל מה שהוא למד היה על פי ידיעת כל התורה כולה.
ונביא דוגמא לזה (ובזכות זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר שאין לך דבר גדול מזה), שרבנו בדרך אמונה בהלכות שמיטה ויובל (פ"א ה"ז ד"ה סוקרין) מביא מהירושלמי שיש איסור לעשות סגולה לאילן שיגדל פירות בשביעית יעויי"ש, ורבנו שם מקשה מהגמ' בסנהדרין (ק"א ע"א) לגבי דיני שבת, ששם כתוב שמותר בשבת לעשות לחש כדי למנוע מהנחש לזוז וכך יהיה אפשר לצוד אותו, והטעם דאין זה נקרא צידה טבעית, ולכאורה מה החילוק בין שביעית לשבת, שבשביעית אסור גם פעולה לא טבעית שתגרום לגדל פירות, ובשבת מותר.
וכתב רבנו בשני דרכים, א. שבשבת קפידת התורה שלא לעשות שום מלאכה ופעולה סגולית אינה נקראית מלאכה ולכן מותר, משא"כ בשביעית רצון התורה היה שהשדה ינוח, וגם גוי שעובד בקרקע של יהודי יש חיוב מהתורה למנוע ממנו לעבוד (לדעת כמה פוסקים), ולכן בשביעית גם פעולה סגולית אסורה. ב. ובאופן שני כתב רבנו, די"ל שבאמת אין חילוק בין שביעית לשבת, אלא שהחילוק הוא האם זה נעשה במעשה כל שהוא או רק לחש בפה, שבשביעית שכתוב שאסור שם מדובר שהוא עושה איזה פעולה בסגולה ע"י תליית פתק יעויי"ש אך לגבי הלחש בשבת אינו עושה כלל פעולה אלא רק אומר לחש ולכן מותר, (וזה יהיה מותר גם בשביעית, וכמו שודאי שמותר להתפלל בשביעית על האילנות).
וממשיך רבנו להקשות דהנה הגמ' בעירובין (מ"ג ע"א) מסתפקת האם תחומין למעלה מעשרה טפחים, ושם הגמ' רוצה להוכיח מאליהו הנביא שאמר בשבת שיעור גם בסורא וגם בפומדיתא, וע"כ דאין תחומין למעלה מעשרה ולכן היה מותר לו ללכת ממקום למקום, ומביא שהחת"ס שאל שהרי כתוב שאליהו הנביא בא לכל ברית וברית, ואיך מותר לו בשבת הרי זה מחוץ לתחום, ומזה היה אפשר להוכיח שאין תחומין למעלה מעשרה, ותירץ החת"ס כשמגיע אליהו הנביא לברית הוא מגיע בתורת מלאך ואז הוא לא חייב במצוות ואם כן אין קפידא במה שזה מחוץ לתחום, אך כשהגיע למסור את השיעורים היה זה בתורת אדם שהרי תורה לא בשמים ולכן היה מחוייב במצוות.
וכתב שם רבנו, שהוא הקשה למרן החזו"א שלפי דברי החת"ס שיש חילוק אם אליהו הנביא מגיע בתורת מלאך או בתורת אדם, מה הגמ' מוכיחה שאין תחומין למעלה מעשרה מאליהו הנביא שמסר שיעורים בסורא ובפומבדיתא, הרי אפשר שאחרי שגמר למסור שיעור בסורא הוא נהפך למלאך וכך היה מותר לו ללכת לפומבדיתא ואז חזר להיות אדם ומסר את השיעור, וכתב רבנו שמרן החזו"א ענה לו בבדיחותא שאם הוא היה בן אדם בשבת היה אסור לו להפוך את עצמו למלאך דהוי בכלל נטילת נשמה, וכתב רבנו שנראה שלא אמר כן אלא בבדיחותא שהרי לפי הנתבאר לעיל היכא שאין מעשה טבעי בידים אין זה נקרא מלאכה שאסורה בשבת יעויי"ש עוד.
והנה כל הנ"ל כתב רבנו באותיות הקטנות של הביאור ההלכה בתוך הלכות שביעית, והרי זה נורא למתבונן, שרבנו ששקוע כל כולו באמצע הלכות שביעית ומונח לפניו כל התורה כולה ואפילו הסוגיות בעירובין והלכות שבת, כל הלכה וכל פרט בהיקף של כל התורה כולה.
[ובעיקר מה שהקשה החת"ס איך אליהו הנביא מגיע לבריתות בשבת הרי זה מחוץ לתחום, זכורני שפעם הייתי אצל מרן ראה"י הגראי"ל שטינמן זצוק"ל והוא הראה לי בספר של קדמון אחד שכתוב שם שבשבת אליהו הנביא שולח מלאך שיבוא במקומו לברית אבל אליהו בעצמו לא מגיע].
ונביא דוגמא נוספת מדברי רבנו, שרואים עד כמה כל הלכה שרבנו עסק בה, זה היה בהיקף של כל התורה כולה, שהנה יש מחלוקת בענין וידוי מעשרות, שלשיטת הרמב"ם לכתחילה צריך להתודות בבית המקדש אבל אם בדיעבד התודה בכל מקום יצא, ושיטת הראב"ד שגם בדיעבד אינו יוצא יד"ח אם זה לא היה בבית המקדש, ורבנו בספרו דרך אמונה (הלכות מע"ש פרק י"א ה"ו בביאור ההלכה) מק' לשי' הראב"ד שהרי במשנה (מע"ש פ"ה מי"ד) כתוב שגם ממזרים מתודים, ובאבות דרבי נתן איתא דאין ממזר נכנס לירושלים, ולשי' הראב"ד שוידוי במקום המקדש הוא לעיכובא איך ממזר מתודה.
ורבנו מוכיח שם שעל כרחך כל האיסור שאין ממזר נכנס לירושלים היינו לגור שם בקביעות או לבוא ללמוד שם בישיבה, אך אם נכנס באקראי בעלמא אין איסור, וכתב שם רבנו שאם נאמר שבכל גווני אין ממזר נכנס לירושלים נמצא שהוא לא מקיים מצות עליה לרגל ומצות פסח ומקרא ביכורים ואם יהיה מצורע לא יוכל ליטהר וכו' ואלא ע"כ שבדרך אקראי מותר לו ליכנס. וע"ש עוד.
וגם זה מבהיל, איך שבתוך כל הלכה והלכה היה לפני רבנו כל התורה כולה, ובתוך הלכות וידוי מעשר רבנו מקשה מאבות דר"נ.
והנה ידוע שהגר"א מוילנא שואל למה דוקא שטר גירושין נקרא גט הרי בלשון חז"ל כל שטר נקרא גט, ומבאר הגר"א שבכל התורה כולה אין צירוף של האותיות ג' וט', דהיינו שהם לא נמצאים בסמיכות אחד לשני בכל התנ"ך, ורבנו העיר ע"ז שיש עוד כמה צירופים של אותיות של נמצאים בכל התנ"ך, וזה מושגים בידיעת התורה שאין לנו כלל שייכות לזה [ואם ישאלו אותנו איזה צירופים אין באשרי יושבי ביתך שאנחנו הרי אומרים את זה ג"פ ביום, אנחנו לא נדע, ורבנו ידע בכל התנ"ך], איך מונח לרבנו כל התורה כולה לפניו, והוא הגיע לכל זה רק על ידי עמל התורה.
ופעם בא לפניו יהודי שרצה לקרוא לבנו בשם פנחס, והוא שאל את רבנו אם פנחס כותבים עם יו"ד או בלי יו"ד, ורבנו ענה לו שבכל התורה כתוב פנחס עם יו"ד מלבד שני מקומות, ואותו יהודי הלך לבדוק בתוכנה מיוחדת במחשב לראות היכן שני המקומות שרבנו אמר לו, אבל הוא לא הצליח למצוא את זה, והוא חזר לרבנו לומר לו שזה לא נמצא, ומיד רבנו ענה לו שהוא חיפש היכן כתוב פנחס בלי יו"ד ואכן זה לא כתוב אבל כתוב 'חפני ופנחס' דהיינו עם וי"ו לפני פנחס בשני מקומות.
וכמו כן היה כששאלו אותו כמה פעמים משה רבנו כתוב בתורה, ורבנו ענה מספר מסויים, ואחד הלך לבדוק זאת באיזה תוכנה במחשב וזה כתב לו שיש עוד שני מקומות יותר מהמספר שרבנו אמר, והוא בא לרבנו לשאול אותו על זה, רבנו ענה לו שאכן יש עוד שני מקומות שכתוב את האותיות 'משה' אבל אין הכוונה למשה רבנו אלא כוונה אחרת, א. (שמות יב ד) 'ואם ימעט הבית מהיות משה', ב. (דברים טו ב) 'כל בעל משה ידו', שבשני המקומות האלו נמצא האותיות 'משה' אבל הכוונה הרי אחרת…
וכשהיה פעם בברית לאחד מצאצאיו שנקרא יהונתן, היה שם גם מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, והם ישבו יחד ובדקו בעל פה מתחילת הש"ס היכן כתוב יהונתן עם ה"א והיכן כתוב יונתן בלי ה"א.
יהודי אחד שאל פעם את רבנו, שבחז"ל כתוב שתלמדי חכמים נמשלו לדגים שבים, 'מה דגים שבים פותחים את פיהם לקבל טיפת המטר שיורדת מן השמים, כך דברי תורה תלמיד חכם שומע מדרש או הגדה מצית אזנו לשמוע' (פסיקתא זוטרתא פרשת האזינו), ושאל אותו יהודי, שיש לו בביתו אקווריום של דגים, וכשהוא מוסיף לתוכו מים, הדגים לא מתקרבים לקבל את אותם טיפות שהוא מוסיף, וזה לכאורה לא כמו שכתוב בחז"ל.
ורבנו השיב לאותו שואל, שבחז"ל כתוב דגים שבים, וזה דוקא דגים שנמצאים בים, אבל דגים שנמצאים בתוך האקווריום בבית זה שונה, וביאר רבנו, שדגים בים יש להם מושגים בכמויות של מים, שהרי הם נמצאים בתוך הים, ודוקא בגלל זה הם צמאים לכל טיפה וטיפה, משא"כ דגים שנמצאים בתוך האקווריום אין להם מושגים בכמויות של מים והם לא מתקרבים לפתוח פיהם לכל טיפה וטיפה.
והדברים האלו שאמר רבנו, ראויים הם למי שאמרם, שהרי לרבנו היה לו מושגים אמיתיים בתורה, בידיעת התורה ובעמל התורה.
והנה התורה של רבנו היה תורת חסד, וכידוע היה משיב למאות אנשים מידי יום ורבנו כתב בחייו למעלה ממאה אלף תשובות!!, והיה אצלו קופסה מיוחדת לכל המכתבים שהגיעו אליו, ומידי לילה היה מסדר לפי כהן לוי וישראל, ובין השואלים היו לפעמים בחורים צעירים ששלחו שאלות, ורבנו היה עונה להם מרוב הענווה שלו, ויותר מזה, שבעבר מידי שנה מעוברת רבנו היה מוציא ספר נוסף, אבל בשנים האחרונות רבנו הפסיק מכיון שהזמן של כתיבת התשובות לקחו לו זמן רב, ושמעתי מנכדו שרבנו אמר שכיון שעל ידי שעונה תשובות לשואלים נהיה להם חיזוק מזה, אם כן זה עדיף על הוצאת ספר חדש [אמנם רבנו לא חישב את זה שיצא ספרים מכל התשובות שלו וזה התפרסם לכולם…].
ויש יהודי בגייצ'הד שסיפר לי, שהוא שלח לפני למעלה מארבעים שנה שאלה לרבנו, ובתוך המעטפה הוא הניח מעטפה נוספת ודף ריק כדי להחזיר בזה את התשובה והניח שם גם דולר לשלם על הבול, ולאחר כחודש הוא קיבל תשובה בדואר אוויר שזה דף בודד ללא מעטפה, אמנם לאחר זמן מסויים הגיע אליו שליח מהארץ שרבנו מחזיר לו את המעטפה והדף הריק שהוא שלח אליו, וזה מבהיל שהרי כל מה שרבנו היה עונה תשובות לאנשים זה כדי לחזק אותם ולשמח אותם, ועדיין הוא שם לב שלא ישאר אצלו ח"ו דבר שלא שייך לו.
ומעשה נוסף על הדאגה של רבנו והרבנית למען הזולת, לפני יותר מעשרים שנה הגיע יהודי אחד לרבנית וביקש ממנה עזרה מאחר שבנו לא התקבל לתלמוד תורה, ולאחר כמה ימים הוא הגיע שוב בשעה מאוחרת בלילה לומר לרבנו שבנו התקבל לתלמוד תורה, הרב נכנס לחדר היכן שהרבנית ישנה וסיפר לה שאותו ילד התקבל, ואחד מהבני הבית שאל את רבנו שהרי כבר לפני כמה שעות הרבנית הלכה לישון, ולמה זה כל כך חשוב להעיר אותה בשביל זה, ענה לו רבנו 'כבר כמה לילות שהרבנית לא נרדמת, בגלל שאותו ילד לא התקבל לתלמוד תורה', ואדרבה נכנסתי לבשר לה כדי שתוכל להרדם…
והיה פעם שהגיעו לשאול אותו על שוחט מסויים שרצו להעביר אותו מתפקידו מפאת גילו, ורבנו שאל האם ההלכה מחייבת את זה שהוא עלול ח"ו להכשל בדברים שהם מעיקר ההלכה, או שזה רק להידור מסויים, ואמרו לו שאין חשש הלכתי אלא שרוצים להדר יותר, אמר רבנו שאם כך אין להעבירו משום שאין להדר על חשבון השני.
וכמו כן ידוע על הכיבוד אב ואם של רבנו, איך שמידי יום ביומו לאחר תפילת שחרית בותיקין היה נכנס לאביו ולאמו, ולאחר שאמו נפטרה אביו מרן הסטייפלר התגורר בבית של בתו הרבנית ברזם שתחי', ורבנו המשיך להגיע אליה כל יום לבקר אותה לאחר התפילה, ושם הוא היה נוטל ידיו לפת שחרית, ופעם אחת הוא אמר שהוא לא יכול לאכול את המאכל החלבי שהיה שם, והיא תמהה איך מיד אחרי התפילה הוא כבר הספיק להיות בשרי, רבנו אמר לה שלפני התפילה הוא שם לב שיצא לו איזה חתיכה קטנה מבין השניים ורבנו הוציא את זה ובלע את זה ולכן הוא חושש שאולי זה היה חתיכת בשר והרי הוא בשרי…
והנה כל זה דרגות גבוהות שאין לנו שייכות לזה, וזה החלק שאנחנו זכינו לראות, ואמנם זה אפילו לא כטיפה מן הים, אבל מה שכן ראינו אלו היו דרגות גבוהות ועצומות.
אבל כמו שהבאנו בתחילת הדברים מהגר"ד פוברסקי שיש את החלק שיותר נוגע אלינו, שזה לדעת איך זוכים להגיע לדרגות כל כך גבוהות.
ואצל רבנו הדרך שהוא הגיע לכל זה, משום שהוא נזהר מאוד שלא יהיה בראשו שום פרט וענין שלא קשור לתורה, והרבנית סיפרה שהוא הרבה להתפלל שהוא ישכח את כל מה שלא נוגע לתורה.
ובדידי הוה עובדא, שפעם שאלתי אותו מה הדין בספירת העומר באחד שיאמר ביום כ"ג בעומר שהיום המספר כמו הבית של רבנו ברחוב רשב"ם, האם יותר לא יוכל לספור בברכה… ורבנו אמר לי "מי יודע איפה אני גר??", אז אמרתי לו שהרי כולם יודעים איפה רבנו גר, ורבנו אמר לי אני לא יודע באיזה מספר אני גר…, והסיבה שהוא לא ידע, כיון שזה לא היה דבר שחשוב לו לתורה הוא לא זכר את זה.
ובאמת, שמובא במדרש (בשיר השירים) שהראש של האדם נמשל לכוס מלא בשמן, שאם מכניסים משהו מיד השמן נוטף לבחוץ, וכך בראש של הבן אדם שכל ידיעה מיותרת שהוא מכניס, על ידי זה יש חלילה פחות מקום לתורה, ואם היה בראש רק תורה ממילא היינו שקועים כל הזמן רק בתורה ולא בשום דבר אחר, ואצל רבנו הדבר היחיד שענין אותו והיה חשוב לו זה התורה, ולכן ממילא הוא כל הזמן היה שקוע רק בזה.
ולכן כל מה שהיה לרבנו זה רק התורה, וידוע שמרן הסטייפלר אמר לבנו של רבנו הגראי"ש שליט"א שכל ספק שיש לו שישאל את אביו כיון שכל מה שהוא אומר מגיע מהתורה, שאין אצלו שום דבר אחר חוץ מתורה.
ורבנו שכל מה שידע זה היה רק תורה, גם בשינה הוא היה חולם על דברי תורה, והרבנית סיפרה שתוך כדי השינה הוא היה מדבר בדברי תורה.
ונכדו הגאון רבי גדליה הוניגסברג שליט"א סיפר, שלפני ארבע שנים בשב"ק פרשת שמיני רבנו סיפר לו שהוא חלם תוך כדי השינה שאחד מהנכדים שלח לו מכתב עם מאה שאלות על הלכות מלך, והוא ענה שם על כל השאלות, ורבנו פגש במנחה את אותו נכד ורבנו שאל אותו אם אכן הוא הכין לו מכתב של שאלות בענין מלך, והנכד אמר שלא, ורבנו אמר לר' גדליה שכמה חבל שהוא לא זוכר את השאלות שהיו שם…
ובאלול תשע"ו היה כמה לילות שרבנו לא נרדם והיה לו ספק בברכות התורה וביקש שיוציאו אותו בברכות, ויום אחד רבנו אמר שהיום הוא יכול לברך כי ודאי הוא נרדם, וסיפר שראה את החזו"א בחלום ואם כן ודאי שהוא נרדם, ושאלו את רבנו אם הוא דיבר עם החזו"א בחלום, וענה רבנו שהוא שאל את החזו"א מה הדין באדם שהוא מסופק אם נרדם האם יכול לברך ברכות התורה?, והחזו"א ענה לו שרק כשהוא יכול להישבע שהוא נרדם יכול לברך, ואמר רבנו שכיון שהיה את כל זה ודאי שהוא נרדם ויכול לברך.
ורבנו הגיע לדרגות האלו, משום שהוא התפלל והקפיד שלא יהיה לו שום נושא אחר בראש מלבד התורה.
ואכן רבנו כל הזמן היה מחשב חשבונות איך להיות כל הזמן שקוע בלימוד, וידוע שבעבר רבנו היה נוסע לבריתות בכל הארץ, וסיפר לי יהודי שבדיוק לפני עשרים ושבע שנה רבנו הגיע להיות סנדק בברית לבנו בירושלים, ועוד באותו יום הוא נסע לזכרון יעקב להיות סנדק בעוד ברית, ואמנם תמיד הוא היה מחשב איך זה לא יהיה על חשבון הלימוד, והיה שתי אפשרויות או שרבנו היה לומד עוד שעתיים יותר מאוחר בלילה ובמשך הנסיעה הוא היה יושן, או שבדרך הוא היה לומד שהרי אין אז הפרעות, וככה הוא היה נוסע עם הספרים שהוא צריך ללימוד.
וכשהוא היה לומד בדרך הוא שקוע לגמרי בלימוד, ומסופר שרבנו חשב שמוט ההגוי (הגיר) נועד כדי לערבב את הדלק, ורבנו הציע פעם לנהג שהוא יעזור לו במהלך הנסיעה על ידי שהוא יערבב את הדלק…
והיה פעם שהזמינו את רבנו להיות סנדק בשכונת רמת אלחנן, ורבנו הלך לשם ודפק בדלת ולא פתחו לו, וכשחזר רבנו התברר שרבנו דפק על הדלת של המעלית במקום ללחוץ על הכפתור… וכשאמרו את זה לרבנו הוא לא זכר מה זה מעלית…
וסיפר לי מישהו, שלפני כעשרים שנה, בשבת שלפני חג השבועות, קודם ברכת המזון הוא לקח את הכובע ושאל אם זה הכובע שלו, והרבנית אמרה לו שהיא כבר סיפרה לו שהיא קנתה כובע חדש לפסח, ורבנו לא זכר מזה בכלל ולא שם לב לזה במשך כבר כמעט חודשיים, ומיד היו לו שתי שאלות, א. מה עם ברכת שהחיינו, והיה לו ספק בזה כיון שכבר עבר זמן מאז שהוא התחיל ללבוש את זה, והביאו לו פרי חדש כדי שיברך עליו ברכת שהחיינו ויפטור את הכובע בזה, ב. ושאלה נוספת שהיתה לרבנו, האם אין חשש של אוהל בשבת בשוליים של הכובע, והנכד אמר שבדקו בחנות שאין בשוליים רוחב טפח, ורבנו בירר באיזה חנות זה היה, ורק שהתברר לו שזה היה בחנות שאפשר לסמוך עליה נחה דעתו.
ופעם אחת כשבאתי אליו, אמרו לו שהרב דינר הגיע, ובדרך כלל כשאנשים שומעים את המילה 'דינר' זה מזכיר להם את המושג של 'דינר' שזהו מסע התרמה לטובת מוסדות מסוימים, אמנם רבנו מיד שאל אותי אם אני סובר כמו בית שמאי… וכוונתו היה למשנה בתחילת מסכת קדושין שלדעת בית שמאי אשה מתקדשת בדינר, משום שרבנו ידע רק תורה וכששמע 'דינר' מיד הוא נזכר בדעת בית שמאי.
וכבר בצעירותו של רבנו הוא היה שקוע כל כולו בתורה, ומסופר שאצל מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל היה כלל ידוע, שאם רוצים לבקש על בחור מסויים שנבחן לישיבה כדי שיקבלו אותו, זה דוקא קודם שהיתה את ישיבת הרבנים, אבל לאחר מכן כבר לא שייך בשום אופן להכניס בחורים נוספים, ופעם אחת כמה ימים לאחר שכבר היתה ישיבת הרבנים, הגיע מרן הרב זצ"ל ואמר שהוא מכניס עוד בחור, כי התורה ביקשה ממנו לקבל את אותו בחור, ושאלו אותו מה הכוונה שהתורה ביקשה את זה, והסביר הרב זצ"ל שהוא פגש את רבי חיים קנייבסקי והוא ביקש ממנו להכניס איזה בחור, וכיון שרבי חיים מבקש זה נקרא שהתורה מבקשת והוא לא יכול לסרב… ורבנו היה אז אברך צעיר לימים… וכבר אז מרן הרב זצ"ל קרא לו שהוא התורה בעצמו.
ורבנו זכה בזכות זה לכל הדרגות הגבוהות שהוא הגיע אליהם, וכמו שידוע שדבר השם היה בפיו, ופעם היה גביר שהיה תורם סכומים עצומים לצדקה, שנה אחת בליל פורים הוא תרם ארבע מליון דולר לצדקה, ויומים לאחר מכן הוא נהרג בתאונת דרכים, ובאו לפני רבנו לשאול אותו איך אפשר לנחם את האלמנה, והרי גם כתוב צדקה תציל ממוות, ורבנו ענה שאותו גביר היה צריך ללכת מהעולם לפני עשרים שנה ורק בזכות מצות הצדקה הוא נשאר בחיים, וכשסיפרו את זה לאלמנה היא אמרה, שעכשיו היא נזכרת שלפני עשרים שנה בעלה עבר תאונה גדולה והוא יצא ממנה בניסי ניסים, וממש כדברי רבנו.
וסיפר לי אחד, שהוא היה אצל רבנו עם דף של שמות לברכה, ורבנו בירך שם אחר שם בברכת ברכה והצלחה, אך כשאמר לרבנו את אחד השמות הכתובים בדף, אמר לו רבנו 'הוא ממזר', ואותו אחד אמר לרבנו שאכן בתוך משפחתם זה ידוע שאותו אחד הוא ממזר רח"ל.
ופעם היה משהו ששלח לרבנו שאלה, מה המקור לכך שאליהו הנביא מגיע בליל הסדר באמירת שפוך חמתך, ורבנו ענה לו – 'רואים אותו'… [וכעי"ז מסופר על מרן החת"ס, שזכה לראות את אליהו הנביא בליל הסדר].
ועכ"פ אלו שני החלקים שהזכרנו, שרבנו הגיע לדרגות שאין לנו בכלל מושגים בזה ואפילו לא כטיפה מן הים, אבל מה שנוגע אלינו, שזה להתענין כמה שפחות בדברים אחרים, וכמה שפחות להכניס ידיעות שלא קשורות ללימוד, ומאידך אם שומעים מישהו שמדבר דברי תורה אז אדרבה להקשיב ולשמוע ולהוסיף עוד ועוד ידיעות של תורה בראש.
וכל התקדמות הכי קטנה הרי זה משהו עצום, והקב"ה יעזור שהוא יהיה מליץ יושר עבורינו, ונזכה בקרוב לתחית המתים ולביאת משיח צדקינו בקרוב בימינו אמן.
נמסר בבתי הכנסיות בבית שמש – בבית הכנסת 'חניכי הישיבות' רמה א' בי"ש, ובבית הכנסת 'אור אליהו' רמה ג' בית שמש, מפי הגאון הגדול רבי יהודה אריה דינר שליט"א, רב מרכז העיר בני ברק.
הנה קשה מאוד לדבר על מרן רבנו שר התורה זצללה"ה, ובפרט שאין לנו שייכות ואפילו לא טיפה מן הים, לדרגות הגדולות של רבנו, וכל מה שראינו וכל מה שנדבר זה אפילו לא ההתחלה ממה שהוא היה, אבל מה שכן ראינו בעיינים הקטנות שלנו שזה יכול להביא חיזוק בשבילנו לדעת במה עלינו להתחזק, ואיך ללכת בדרכיו, ויש דברים שבהם יש לכל אחד מה להתחזק.
הנה ידוע שלרבנו היה סדרים של לימוד, והוא היה קורא לזה 'חובות', שהחובות של רבנו היו הסדרים וההספקים שהוא היה צריך ללמוד, ובהמשך נביא כמה עובדות על הדרגות הגדולות שלו בשקיעות בתורה, אמנם עם כל זה רבנו תמיד היה ברוגע ובשלוה, וכל מי שהיה נכנס אליו היה מרגיש כאילו שיש לרבנו את כל הזמן שבעולם, וזה לימוד גדול ללמוד מזה איך צריך להתייחס לזולת, ואיך לקבל את השני בסבר פנים יפות תמיד.
וידוע שהרב והרבנית היו דואגים כל הזמן לזולת, ופעם הגיע יהודי אחד לרבנית וביקש ממנה עזרה מאחר שבנו לא התקבל לתלמוד תורה, ולאחר כמה ימים הוא הגיע בשעה מאוחרת בלילה לומר לרבנו שבנו התקבל לתלמוד תורה, הרב נכנס לחדר היכן שהרבנית ישנה לסיפר לה שאותו ילד התקבל, ואחד מהבני בית שאל את רבנו שהרי כבר לפני כמה שעות הרבנית הלכה לישון ולמה זה כל כך חשוב להעיר אותה בשביל זה, ענה לו רבנו, 'כבר כמה לילות הרבנית לא נרדמת על אותו ילד שעדיין לא התקבל לתלמוד תורה', וכשאחנו שומעים סיפורים כאלו אנחנו צריכים לקבל מושגים מה זה נקרא לחשוב על השני ולהרגיש את השני.
והנה המסר הראשון שעלינו ללמוד עם פטירת רבנו, זה הכח של תפילה, שמוזכר בכמה מקומות בגמ' שיש מושג שהיה רשות למלאך המות לקחת נשמה של מישהו מסויים אבל לא יכול ליה, וכמו שכתוב אצל דוד המלך, וזה או על ידי לימוד תורה או על ידי תפילה, שזה מונע ממלאך המוות לקחת את הנשמה, ואצל רבנו הקב"ה לקח אותו בפתע בלי שהיה אפילו זמן להתפלל, ואם זה היה לוקח קצת יותר זמן הרי זה היה מתפרסם במהירות ותוך כמה שניות כולם היו מתפללים, ואם מליוני אנשים בכל העולם היו מתפללים, ודאי שמלאך המוות לא היה יכול לו, אמנם מהשמים סיבבו שיהיה בדרך זאת, שכבר חיכו לנשמתו הקדושה למעלה, ועכ"פ זה מסר גדול לדעת מה זה הכח של תפילה.
ובאמת שבגמ' בכתובות ק"ד ע"א כתוב שביום פטירתו של רבי אמרו החכמים שכל מי שיאמר שרבנו נפטר ידקר בחרב, והיינו שהם לא רצו שיאמרו שרבי נפטר, ובשיטה מקובצת שם מבאר שאפילו שהוא נפטר הציבור ימשיך להתפלל ועל ידי התפילה יהיה תחיית המתים לרבי, ואמנם שלא מתפללים על תחיית המתים אבל כיון שהם לא יודעים הם יתפללו שהוא ימשיך לחיות וזה יועיל שרבי יחזור לחיות, וזהו הכח של התפילה אפילו להחיות מתים, וק"ו להשאירו בחיים.
והנה כאן נמצאים בני תורה תלמידי חכמים, שיודעים שהעיקר בחיים זה לימוד תורה ורוחניות, אבל ידוע מה שבעלי המוסר אמרו, שיש את החלק של וידעת היום ויש את החלק של והשבות אל לבבך, וזה רחוק אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב, והיינו שלא מספיק הידיעה הזאת אלא צריך לחיות כך.
ואצל רבנו זצוק"ל, ראו כל הזמן איך הוא חי ככה, שאצלו היה מונח בראש רק תורה ומלבד זה שום דבר, ופעם סיפר הגאון רבי נתן איינפלד שהוא הגיע לרבנו עם גביר מאמריקה שתרם סכום עצום של כסף עבור כולל חזו"א, וזה היה ביום ראשון, וביום חמישי אותו גביר היה צריך לחזור לאמריקה אז הוא הגיע לקבל שוב ברכה מרבנו, ורבי נתן איינפלד הזכיר לרבנו שהוא היה כאן עם הגביר ביום ראשון אבל רבנו אמר לו שהוא לא זוכר, וכמה שהוא ניסה להזכיר לו את התרומה רבנו לא זכר כלום מזה, והרי זה פלא שהרי רבנו זכר בע"פ את כל הש"ס בבלי וירושלמי ואת כל התורה כולה, וסיפור כזה שהיה רק לפני כמה ימים הוא כבר לא זוכר, אבל האמת הוא שכל אחד זוכר את מה שחשוב לו לזכור ומה שהוא רוצה לזכור, ולרבנו מלבד התורה שום דבר לא ענין אותו ואדרבה זה רק יפריע לו לזכרון של התורה ולכן הוא לא זכר כלום מלבד התורה.
ומשל למה הדבר דומה, לאדם שהולך ברחוב ורואה לפניו מכוניות שונות וכל אחד בצבע שונה, ואם יבוא משהו וישאל אותו איזה מכוניות עברו לפניו לפני דקה הרי הוא לא יזכור כלום, ואפילו שהם עברו לידו והוא ראה אותם, והסיבה שכיון שזה לא חשוב לו הוא לא זוכר את זה, ואצל רבנו מלבד דבר שקשור לתורה ומצוות שום דבר לא היה לו חשוב.
ופעם אחת הייתי אצלו, ושאלתי אותו מה הדין בספירת העומר באחד שיאמר ביום כ"ג בעומר שהיום סופרים כמניין מספר הבית של רבנו ברחוב רשב"ם האם שמא יצא יד"ח…, ורבנו אמר לי – מי יודע איזה מספר אני גר ?, אז אמרתי לו שהרי כולם יודעים את זה, מי לא יודע ?, אז רבינו ענה לי אני לא יודע…, שכיון שזה לא היה דבר שחשוב לו לתורה הוא לא זכר את זה.
ולאחרונה סיפר לי מישהו, שפעם הוא ראה את רבנו הולך בכניסה לבני ברק ליד חברת קוקה קולה, והוא שאל את רבנו לשם מה הוא הגיע לכאן, ואמר לו רבנו שהוא לא יודע איך הוא הגיע לכאן, הוא הציע לו שהוא יחזיר אותו לביתו, ורבנו אמר לו שהוא לא רוצה להטריח אותו, אז אותו אחד אמר לרבנו שהוא ילך עם רבנו לכיוון הבית עד מקום שמשם כבר הוא ידע ללכת לביתו, וכך הם התחילו ללכת ברחוב כהנמן והמשיכו לרחוב עזרא ולאורך כל הדרך רבנו עדיין לא יודע איך ממשיכים לביתו ורק כשהגיעו ברחוב נחמיה ליד רחוב רשב"ם רבנו אמר לו שמכאן הוא כבר יודע…
ובאמת שמובא במדרש שהראש של האדם נמשל לכוס מלאה בשמן, שאם מכניסים משהו מיד השמן נוטף לבחוץ, וכך בראש של הבן אדם שכל ידיעה מיותרת שהוא מכניס על ידי זה יש חלילה פחות מקום לתורה, ואם היה בראש רק תורה ממילא היינו שקועים כל הזמן רק בתורה ולא בשום דבר אחר, ולפעמים רואים בני אדם שקראו איזה סיפור שתפס להם את כל הראש ואז הם הולכים ברחוב ממילא הם ממשיכים לחשוב על זה, והטעם משום שזה הדבר היחיד שמענים אותם כעת, ואצל רבנו הדבר היחיד שענין אותו והיה חשוב לו זה התורה ולכן ממילא הוא כל הזמן היה שקוע רק בזה.
ונכדו הרה"ג גדליה שליט"א המרא דאתרא דפה, סיפר שהוא עשה ברית לאחד מילדיו למחרת יום כיפור, וקראו לבן יהונתן, וכידוע שבתנ"ך יש מקומות שכתוב יהונתן ויש מקומות שכתוב יונתן, והיו שם הסבים רבנו ומרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל, והם ישבו יחד והתחילו מתחילת הש"ס בעל פה לבדוק איפה כתוב יהונתן ואיפה כתוב יונתן, וזה השיחת חולין שלהם…
וזכורני כשהייתי בחור, האולם שמחות שהיה בבני ברק היה אולם קוריזר, וזה נמצא ברחוב סעדיא גאון, ורבנו היה הולך לכולל חזו"א דרך הרחוב הזה כל יום, ובאותו יום שרבנו חיתן את אחד מילדיו שם, חשבתי שבאותו יום בחזור מהכולל רבנו יכנס לבדוק מה קורה בפנים או לכה"פ יביט מבחוץ על האולם, אבל רבנו עבר ברחוב ואפילו לא הביט לעבר האולם, שכל מה שלא קשור לתורה זה לא ענין אותו והוא לא זכר את זה.
ואכן רבנו כל הזמן היה מחשב חשבונות איך להיות כל הזמן שקוע בלימוד, וידוע שבעבר הוא היה נוסע לבריתות בכל הארץ, וסיפר לי היום יהודי שבדיוק לפני עשרים ושבע שנה רבנו הגיע להיות סנדק בברית שלו בירושלים, ועוד באותו יום הוא נסע לזכרון יעקב להיות סנדק בעוד ברית, ואמנם תמיד הוא היה מחשב איך זה לא יהיה על חשבון הלימוד, והיה שתי אפשרויות או שרבנו היה לומד עוד שעתיים יותר מאוחר בלילה ובמשך הנסיעה הוא היה יושן, או שבדרך הוא היה לומד שהרי אין אז הפרעות, וככה הוא היה נוסע עם הספרים שהוא צריך ללימוד.
ופעם אחת רבנו הגיע לברית בנתניה, ואחר כך היה שם עיכוב שרבנו התעכב עוד כחצי שעה, ואחר שבועיים התינוק לא הרגיש טוב, והאב חשב שזה בגלל שהוא גרם עיכוב לרבנו, אז הוא נכנס לרבנו וביקש מחילה על הביטול תורה שנגרם לרבנו, אז אמר לו רבנו שכלל לא היה ביטול תורה משום שהוא הספיק אז עוד כמה דפים.
כתוב בגמ' בתענית על הפסוק וידגו לרוב בקרב הארץ, שתורה צריך להיות כמו דגים, מה דגים שבים כשיורד גשם הם קופצים ומנסים לתפוס כל טיפה אע"פ שיש להם מים לרוב, כך ד"ת, צריך כל הזמן לחפש עוד ועוד. והגיע אחד לרבינו ואמר לו, שיש לו בבית אקווריום עם דגים, והוא רואה שזה לא ככה, אלא הם לא מרימים את הראש. אמר לו רבינו, דגים שבאקווריום, הם לא יודעים מה זה מים, אין להם בכלל מושגים מה זה מים, הם מכירים קופסה קטנה עם מים, זה המושגים שלהם, ולכן הם לא יודעים להעריך כל טיפה של מים, אבל דגים שבים, הם יש להם מושגים מה זה כמויות של מים, ורק הם יודעים להעריך כל טיפה של מים כמה היא שווה. וככה זה בדברי תורה, וזה מה שהיה רבינו, שככל שיש יותר מושגים בתורה, כך יודעים להעריך כל תוספת של תורה, אבל אנחנו יש לנו מושגים קטנים, פה פרק אחד, ופה עוד קטע גמ', זה לא מספיק, ככה לא יודעים להעריך כל חלק של תורה. וזה מה שהיה רבינו, היו לו מושגים אחרים, מושגים בגדלות התורה, ולכן הוא העריך כל חלק של תורה. והוא לא הסתפק לא בבבלי ולא בירושלמי ותמיד רצה עוד ועוד חלקי התורה.
ופעם נכנס אליו יהודי מאמריקה בעל עסק גדול והתחיל לשאול את רבנו שאלה בעסקים שלו והוא האריך עם כל הפרטים בנוגע לאיזה עסק מסויים איך לעשות, ורבנו ענה לו שיעשה באופן שיהיה כמה שפחות ביטול תורה, והוא לא התפעל לא מאותו עשיר, ולא מאף אחד אחר, רק מחשבתו היתה כל הזמן על התורה.
ולפני כעשרים שנה שרבנו עבר אירוע מוחי רח"ל, הוא התפלל להקב"ה שיה"ר שדברי תורה הוא לא ישכח, ושאר הדברים לא היה חשוב לו אם ישכח אותם, ואכן כך הוה שרבנו המשיך לזכור את כל התורה כולה.
ומרן הסטיפלר זצוק"ל אמר פעם לבנו הגדול של רבנו הגראי"ש שליט"א שאם יש לו שאלה או ספק מה לעשות שישאל את אבא שלו כי יש לו בראש רק תורה, וכל מה שהוא אומר מגיע מהתורה ולא משום מקום אחר.
וכבר בבחרותו כשהלך להתיצב בצבא, שאלו אותו מאיזה ישיבה הוא, רבנו ענה מלומזא בבפתח תקוה, וכשהוא נשאל באיזה רחוב זה רבינו ענה שהוא לא יודע, אז שאלו אותו איך אתה מגיע לישיבה, ענה רבנו שהוא יודע את הדרך איך מגיעים אבל למה לו לדעת את השם של הרחוב, וכתובו עליו שם שהוא 'בחור מוזר…'.
וכל זה צריך להיות לימוד גדול בשבילנו, שאמנם אנחנו לא בדרגה הזאת שנשכח דברים שלא קשורים ללימוד, אבל לכל הפחות לא להתענין יותר מידי בדברים שקורים, שכל ידיעה חיצונית שנכנסת למח זה מגיע על חשבון התורה ח"ו, וכמה שיותר נלך בדרכו של רבנו ונכניס כמה שפחות ידיעות שלא שייכות לתורה ככה נזכה ליותר תורה.
ופעם אחת הייתי אצלו ואמרתי לו שבגמ' בע"ז מסופר שפעם היו כמה אמוראים שהביאו בטעות יין לגוי אחד, ויש שם נידון מה הדין של היין, ושאלתי את רבנו שמסופר על הסטייפלר שפעם בא אליו בחור ישיבה והוא ראה עליו שהוא לא יהודי, ובדקו את זה והתברר שאמו לא עברה גיור כדין, ואם כן איך האמוראים לא ראו את זה, ומיד ענה לי רבנו שמהשמים העלימו את זה מהם כדי שתצא אותה הלכה בגמרא.
וזכינו שבזכות שרבנו היה כל כולו תורה ומחובר לתורה, היו מגלים לרבנו מהשמים מה לענות לאנשים שהגיעו אליו, וכידוע שרבנו היה יכול לענות לשני אנשים לכל אחד באופן אחר, ופעם שאלו אותו למה לאחד הוא עונה כל ושני כך, ורבנו אמר שכל פעם הוא עונה איך שאומרים לו לענות.
והיה פעם שאחד הגיע לרבנו ובכה שהוא לא מצליח להבין כלום בתורה, והוא מנסה ללמוד והראש שלא לא קולט, ורבנו אמר לו להתחזק בתפילה בציבור, ובאמת היה לאותו אחד חולשה בזה, והוא התחיל להקפיד, וכעבוד חודשיים הוא הגיע שוב אומר לרבנו שאפילו שהוא לא הפסיד אפילו פעם אחד במשך החודשיים תפילה בציבור עדיין הוא לא מצליח ללמוד ולהבין, אבל רבנו אמר לו שוב להתחזק בתפילה בציבור, ואותו אחד היה גר בירושלים ולאחר כחודש הוא נרדם התחילת הלילה וקם בשעה מאוחרת והוא נזכר שהוא עוד לפני תפילת מעריב, ובשכונה שלו כבר לא היו מנינים בשעה כזאת, אז הוא יצא לכביש והגיע לזכרון משה בשעה שתיים בלילה, ובדיוק אז הסתיים המנין הקודם, אבל אותו אחד קיים את מה שרבנו אמר לו והוא נשאר עד שהתאספו עשרה למנין וזה כבר היה קרוב לשלוש בלילה, ואח"כ היה לו סיפור שלם איך שהוא הגיע לביתו, אבל לאחר שבוע פתאום נפתחו לו מעיינות החכמה, והוא הצליח להבין את הלימוד בבהירות, ואמנם זה בזכות שהוא התאמץ ועשה מסירות נפש על מה שרבנו הורה לו להקפיד כך הוא זכה לזה.
וסיפור נוסף היה, שפעם שלחו אחד שישאל את רבנו עבור שידוך מסויים שלאבי הכלה קוראים ראובן יוסף ולבחור קוראים יוסף האם זה נחשב כשתי שמות או כשם אחד, ורבנו ענה ששמואל יצחק ויצחק זה שתי שמות, והוא חזר ושאל שהשמות היו ראובן יוסף ויוסף, ורבנו אמר שוב ששמואל יצחק ויצחק זה שתי שמות, ואותו אחד חשב שרבנו מתכוין כמשל שזה כמו שמואל יצחק ויצחק שזה שתי שמות, וכשהוא התקשר להודיע למי ששלח אותו, הם אמרו לו שבאמת השאלה היתה על שמואל יצחק ויצחק… והביאור בזה, שמי ששקוע בתורה ומחובר כל הזמן רק לתורה מהמשמים שמים בפיו את הדברים שצריך לומר.
ואתמול סיפר לי יהודי אחד, שחמיו לפני שלוש שנים הרופאים אמרו לו שהוא צריך לעבוד ניתוח להורדת הרגל רח"ל, והניתוח היה צריך להיות ביום חמישי, אבל ביום רביעי היה איזה ויכוח קטן בין הרופאים על משהו צדדי ולכך דחו את הניתוח ליום ראשון, וביום חמישי החולה שלח את השם שלו לרבנו שיתפלל עליו שהניתוח יעבור בשלום, ורבנו אמר לא להוריד את הרגל, וגם כשאמרו לו שהרופאים אמרו שהוא חייב להוריד את הרגל ואם לא הוא יבוא לכלל סכנה, רבנו אמר לא להוריד את הרגל, וכיון שרבנו אמר הם שמעו לקולו ולא שמעו למה שהרופאים אמרו להם, ולאחר כמה שבועות הגיע איזה רופא מומחה מאמריקה והביאו לו את התיק הרפואי של אותו יהודי, והוא אמר שאין שום צורך להוריד את הרגל ואם היו מורידים את הרגל אותו יהודי לא היה שורד…, והוא עד היום חי וקים, ובריא בשני רגליו.
ופעם הייתי אצלו, כשהיה איזה שהיא בעיה רפואית אצל אחד מקרובי משפחתי, ואמרתי לו שהרופאים אומרים לעשות בדיקה בראש ורבנו אז אמר לי לא לעשות, ואמרתי לו שהרופא אמר לי לעשות, ורבנו אמר לי תגיד לרופא שיבדוק את הראש שלו…
אמנם בדרך כלל רבנו היה אומר לשמוע בקול הרופאים, אבל כל פעם הוא היה אומר כפי איך שמהשמים היו מגלים לו לענות.
והחיזוק בשבילנו הוא, שהרי רבנו לא הגיע לדרגות האלו לא בזכות ברכות ולא בזכות קברים, אלא אך ורק על ידי לימוד התורה עוד ועוד, וכמה שאנחנו נהיה יותר שקועים בלימוד ולא נכניס ידיעות שלא קשורות לתורה, ככה נזכה ללכת בדרכיו, והשם יעזור שכל אחד יתחזק במשהו, כל אחד כפי הדרגה שלו, והרי זה שווה מליונים, כל התקדמות וכל מעשה הכי קטן, ונזכה שבקרוב הוא יחזור אלינו בתחית המתים, יחד עם משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
נמסר בבית הכנסת 'שונה הלכות' בבני ברק, מפי הגאון הגדול רבי יהודה אריה דינר שליט"א, רב מרכז העיר בני ברק.