שלוש מלים אלו – "אין עוד מלבדו" – טומנות בחובן משמעות עמוקה. פירושן: לא זו בלבד שאין עוד כוח אחר בעולם פרט לה', אלא שאין דבר בעולם שמציאותו, בכל רגע ורגע, אינה תלויה ברצונו של הקב"ה.
ר' חיים מוולוז'ין מלמדנו סגולה מיוחדת לשמירה מפני סכנה, באמירת המלים "אין עוד מלבדו", תוך כוונה והתמקדות בכוחן הרוחני של המילים. וכך הוא כותב (נפש החיים, שער ג', פרק יב): ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש… ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו [כנגדו] שום דבר כלל.
הסיפור הבא מתאר בפנינו כיצד אשה פשוטה השתמשה ב"נוסחת הפלאים" כתפילה פרטית אותה התפללה, כדי להימלט מצרה כמעט וודאית שעמדה להתרגש עליה.
לאה סילבר, מזכירה ומנהלת משרדי חברת "סגל – מוצרי דגים בע"מ", (כל השמות שונו) התכוננה לעזור בהפעלת הדוכן של החברה, במסגרת תערוכת המזון הכשר השנתית שעמדה להתקיים במרכז הקונגרסים שבניו-ג'רזי. בהיותה טובת-לב ואדיבה, הסכימה ברצון לאסוף במכוניתה שתי עובדות נוספות מהמשרד ושתי חברות, שהתגוררו כולן סמוך לביתה, ברובע פלטבוש שבברוקלין, ניו-יורק, ואשר היו אמורות להפעיל את התצוגה במהלך התערוכה.
לאה נהגה במכוניתה העמוסה נוסעים, פונה לאושיין פארקוויי, בשעת השיא של הבוקר, באחד מימי כסלו שנת תש"ס, בדרכן לתערוכת המזון. קצב הנסיעה האיטי לא הפריע לה. היא נהנתה מהאווירה הנינוחה שנוצרה במכונית, עקב השיחה הקלה שהתנהלה בין החברות. היא גם חשה סיפוק מכך שהיא עושה חסד עם ארבעת הנוסעות שהצטרפו אליה. בנוסף, התענגה מהנהיגה במכונית השכורה והחדישה.
לאה פנתה לכביש המהיר המוביל לעבר מנהרת ברוקלין באטרי. הקצב האיטי כצב של שיירת המכוניות הואט עוד יותר, בעוד המכוניות מתקרבות לרחבה המיועדת לתשלום אגרת מעבר. בינתיים, התלהטו הרוחות במכונית. נושא השיחה עבר לענייני שידוכים, ונראה היה כאילו כולן מדברות בעת ובעונה אחת. שורת המכוניות התקדמה באיטיות רבה, ולאה הרגישה עצמה חופשייה להרהר בדברים אחרים שאינם נוגעים לנהיגה עצמה. המכוניות החלו להסתדר בשורות, לקראת ביצוע התשלום, ולאה הצטרפה לשורת מכוניות שנראו מתקדמות מהר יותר מן האחרות. לפני שהבינה מה קורה, מצאה עצמה במסלול המהיר (מסלול בו אין צורך לשלם במזומן. מספר המכונית נרשם אוטומטית והחשבון נשלח ישירות לבעל המכונית). כמו עלה השט במורד הנהר, חשה עצמה נסחפת בזרם התנועה המתגבר. ממש לפני השער, עצרה לאה את המכונית בחריקת בלמים. חברותיה שהשתתקו, שמעו אותה גונחת "אוי, לא!"
בחודש כסלו תש"ס, היה המסלול המהיר בכבישי האגרה כבר קיים מזה זמן, אך לאה ובעלה עדיין לא נרשמו לתכנית התשלומים הממוחשבת, ושילמו במזומן בכל שערי הגשרים והמנהרות המובילים לניו-יורק ובעיר עצמה. לאה ידעה כי אסור לה לעבור במסלול המהיר, ומיד הבינה כי עברה בכך על תקנת תעבורה, עבירה הגוררת בעקבותיה קנס כבד. "עצרי בצד הכביש," הרעים בקולו שוטר לבוש מדים, בעל הבעה נוקשה. לאה התכווצה בפחד מאחורי ההגה, וסטתה במבוכה לצדי רחבת המעבר, ממתינה במתח לבואו של השוטר.
השוטר ניגש למכוניתה, ולאה החלה מתנצלת בשטף של מלים. "אני נורא מצטערת, אדוני השוטר. אני יודעת, אסור היה לי להיות בתור ההוא. זו היתה תקלה. אינני יודעת איך זה קרה, אבל אני פשוט…"
השוטר קטע את דבריה, לפני שהספיקה לסיים את המשפט. "המתיני כאן," פקד עליה בקול צרוד ומחוספס, "הכיני את הרשיונות. מיד תיגש לכאן השוטרת הנמצאת שם."
השוטר פנה לעבר אחד מביתני המעבר ושוחח קצרות עם שוטרת שעמדה בצד. לאחר דקה או שתיים, הסתובבה השוטרת והחלה פוסעת באיטיות לעברה.
לאה ידעה שעכשיו תתבקש להציג את רשיונותיה, אולם חיטוט מהיר בתיקה הבהיר לה שרשיון הנהיגה ומסמכי הרישום אינם נמצאים. הכל נשאר בארנקה, אותו שכחה בטעות בתיקה השני. לבה של לאה הלם בפראות, בקצב של מתופף בתזמורת צבאית; כפות ידיה התכסו זיעה קרה, ובראשה התרוצצו מחשבות שונות.
"רשיונות בבקשה, דרשה השוטרת, בעד חלון המכונית. "אני נורא מצטערת, אבל הרשיון שלי לא נמצא איתי. הוא בארנק שלי, אותו שכחתי כנראה בתיק אחר."
"החוק מחייב אותך לוודא שהוצאת את ארנקך, בכל פעם שאת מחליפה תיקים, כפי שאני מקפידה לעשות תמיד," נזפה בה השוטרת, "לכל הפחות תני לי לראות את רשיון הרכב שלך."
"אהמ… אני מצטערת גם על-כך. זוהי מכונית ששכרנו לאחרונה, ועדיין לא הכנסנו את המסמכים שלה לתא הכפפות. אני מאמינה שהם נמצאים יחד עם הרשיון שלי, בארנקי." "אם כן, כיצד אוכל לדעת שאינך נוהגת במכונית גנובה? אני חייבת לברר עלייך במחשב שלנו. תני לי מסמך מזהה כלשהו.
"לאה חטטה שוב בתיקה, ולבסוף מצאה כרטיס זיהוי ישן של ביטוח מכונית קודמת. "אני חושבת שהכרטיס כבר אינו בתוקף, אבל לכל הפחות שמי מופיע עליו," אמרה, מנסה לשמור על קור-רוח ומתאפקת שלא לפרוץ בבכי.
השוטרת התרחקה, אוחזת בידה את הכרטיס. היא נכנסה למשרד שהיה צמוד לביתני המעבר.
לאה חשבה על בעלה, מרדכי. בוודאי יגיב בביקורת על חוסר האחריות שהפגינה, בכך שעזבה את הבית ללא הארנק והמסמכים. לבסוף, חשבה על הנזק הכספי שייגרם עקב העלייה הצפויה בפרמיות של ביטוח המכונית, אם יירשם לה קנס בעטיה של עבירת תנועה זו.
הנוסעות במכוניתה שמרו על שתיקה, כביטוי תמיכה והזדהות עם המצב הקשה אליו נקלעה חברתן. רגע לאחר שהשוטרת נכנסה למשרד, נזכרה לפתע לאה בשיעור בו השתתפה בשבת שובה. השיעור התקיים בביתה של אחת משכנותיה, והמרצה האורח היה ד"ר מאיר ויקלר. השיחה התמקדה בכוחה של תפילה, ובמהלכה שמעו המשתתפות סיפור בלתי נשכח, הממחיש את סגולת השמירה שיש בהתרכזות במילים "אין עוד מלבדו". סיפור זה שמע ד"ר ויקלר מפי הרה"ג ר' אליעזר גינזברג שליט"א, ראש כולל ישיבת מיר ברוקלין, רבה של "אגודת ישראל" בפלטבוש-דרום.
היה זה בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. רבי יצחק זאב (ר' וועלוול") סולובייצ'יק, הרב מבריסק זצ"ל, מצא עצמו בנתיב התקדמותו של הצבא הנאצי הכובש. כל מי שיכול היה לברוח, נמלט ליערות הסמוכים או מצא מקום מסתור בכפרים. גם משפחתו של הרב מבריסק רצתה להימלט, אך הם לא הרהיבו עוז בנפשם לזוז ממקומם, ללא הסכמתו של אבי המשפחה. במשך כל חייו, הקפיד הרב מבריסק שלא להשקיע כל מאמץ בנוגע לענייניו האישיים, מעבר להכרחי ביותר. כל השתדלות מיותרת כזו, נחשבה בעיניו כעומדת בסתירה לבטחון בה', ואף עיתות מלחמה נכללו בגדר זה. לאחר יום שלם של התבוננות ושיקול דעת מעמיק, הגיע למסקנה כי מנוסה ליער לא תהווה הפרת הכלל הנוקשה שלו, בכל הקשור לבטחון בה'. בני המשפחה נשמו לרווחה לשמע החלטתו – עד ששמעו את ההסתייגות שנלוותה אליה. הרב פסק כי מותר לו ולמשפחתו להיכנס ליער כדי להגן על חייהם, אך לא יקחו אתם מזון או כל אמצעי מחיה אחרים. הוא הורה לבני משפחתו לקחת אתם אך ורק את אמונתם ב"אין עוד מלבדו". ואז יצאו כולם בצעדה רגלית לעבר היער הסמוך, מבלי לקחת אתם אפילו פרוסת לחם.
אחרי מהלך של מספר שעות, פגשו בדרכם יהודי הנושא בידיו שני סלי נצרים גדולים. הוא שאל את הרב ומשפחתו אם הם אכלו משהו במשך היום. הרב השיב לו כי מאז הבוקר לא בא כל אוכל לפיהם. ואז, הראה להם אותו יהודי את הסלים, המלאים מזון כשר למהדרין, שהוכן לכבוד סעודת חתונה. "בגלל המלחמה, החתונה בוטלה. אין מי שיאכל את האוכל הזה. לקחתי את האוכל אתי, כיוון שלא רציתי להיכשל ב'בל תשחית'. אם אתם רעבים, תוכלו לקבל את הכל."
הרב מבריסק שאל את היהודי מספר שאלות, כדי לוודא האם האוכל אמנם כשר למהדרין, ולאחר-מכן הודה לו וקיבל ממנו את המזון. הוא התיישב עם בני משפחתו והורה להם לאכול את כל תכולת הסלים.
"אל תשאירו מאום," הורה הרב למשפחתו, "בדיוק כפי שה' דאג לנו היום, כך הוא ידאג לנו כל יום. אם נשאיר משהו, נבטא בכך חוסר בטחון."
למחרת, המשיכו הרב ומשפחתו בצעדה למעבה היער, נמלטים מפני הצבא הנאצי הקרב ובא. לאחר צעידה של מספר שעות, פגשו אדם נוסף, אף הוא נושא מזון – מחתונה אחרת שהתבטלה! בדיוק כמו ביום הקודם, הציע האיש את המזון לרב ולמשפחתו, ובדיוק כמו ביום הקודם, קיבל הרב את המזון מידיו.
לאחר שהמשיך הזר בדרכו, התיישבו הרב ומשפחתו לסעוד את לבם, לראשונה באותו יום. כאשר פתחו את הסלים, מצאו אמנם אוכל שהוכן לכבוד סעודת חתונה: היתה מנה עיקרית ותוספות רבות. אך בשונה מיום האתמול, הפעם לא היה לפתן לקינוח. לא נראה היה שאיכפת למישהו שפריט כה שולי חסר מהתפריט -פרט לרב. לגודל ההפתעה, הרב היה מוטרד ביותר מכך. מדוע מי שבעיתות שלום מעולם לא היה איכפת לו ממה מורכבת סעודתו, יוטרד וידאג מחוסר לפתן ביער, בעיתות מלחמה? הרב קם על רגליו בפנים חמורות, מביט סביב על בני המשפחה הנבוכים.
"מי השאיר משהו מהסעודה של אמש?" דרש לדעת. כל הגה לא נשמע. דממת היער החרישה אוזניים. איש לא זע ממקומו. הרב חזר על שאלתו, בקול רם יותר: "מי השאיר משהו מהסעודה של אמש ?"
שוב, דממה.
בצד, נשמע קול יבבה של ילד קטן, אחד מנכדיו של הרב. בקול
חלש, רועד מפחד, התוודה: "אני השארתי משהו."
"בוא לכאן, מיד," פקד עליו הרב. הפעוט ציית, ופסע לעבר סבו בפסיעות עגומות של אדם שגורלו נחרץ. כאשר הגיע אליו, נעצר וסובב את פניו מבני המשפחה.
הסתובב לכאן, הורה לו הרב, "וספר לכולם מה שמרת מסעודת אמש."
הילד הקט פתח את פיו ובקול שקט, קרוב ללחישה, אמר: "שמרתי חלק מהלפתן. פחדתי שלא נשיג שום דבר לאכול היום, לכן השארתי מעט לפתן בצנצנת."
"אתה שמרת לפתן מסעודת אמש, ולכן לא קיבלנו כלל לפתן בסעודה היום. ה' עשה זאת, כדי להזכיר לנו עד כמה מדוקדקת שמירתו והשגחתו עלינו, ועד כמה הוא ישמור עלינו, אם רק נסמוך עליו, ועליו בלבד."
הרב מבריסק המשיך להשמיע מוסר באוזני בני משפחתו, כי עליהם להתרכז ולהתמקד אך ורק במחשבה ובאמונה ש"אין עוד מלבדו", בפרט בעת צרה. בני המשפחה למדו היטב את הלקח, ואמנם הצליחו להימלט מאירופה ולהגיע בשלום לארץ ישראל, בעיצומה של המלחמה.
לאה ישבה במכונית, בדממה שהשתררה, והחליטה ליישם את הלקח שלמדה לפני פחות מחודשיים. היא התפללה תפילה פרטית: "אנא, ה'," הפצירה בלבה, "אל תתן לשוטרת להעביר את שמי במחשב."
לאה התמקדה בכל כוחותיה בתפילתה החרישית. "אם איחלץ מהצרה הזו, תהיה הצלתי רק בחסדי שמים. רק הוא לבדו יכול לעזור לי. אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו!"
לאה התנתקה מכל הסובב אותה. אמנם במכונית שרר שקט, אך בחוץ, ברחבת ביתני האגרה, התאספו בינתיים עשרות מכוניות שהקימו רעש נוראי. לאה פשוט התעלמה מהכול והתרכזה אך ורק בתפילתה הפרטית, כשהיא חוזרת שוב ושוב: "אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו."
חלפו כעשר דקות, והשוטרת יצאה ממשרדה. היא התקרבה למכוניתה של לאה, אוחזת בכרטיס הזיהוי חסר התוקף והמיושן. השוטרת החזירה ללאה את הכרטיס, ואמרה לה בהבעה זעופה: "משהו לא בסדר עם המחשב. אינני יודעת בעצמי מדוע אני עושה זאת, אבל אני הולכת לשחרר אותך ללא קנס. רק הקפידי על-כך שלעולם לא יקרה לך שוב דבר דומה. את יכולה להמשיך בדרכך."
הנוסעות לא האמינו למשמע אוזניהן, ולאה בעצמה לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מפיה. כל ארבעת החברות החלו לפטפט בקול, משחזרות את האירועים הלא-יאומנו של הדקות האחרונות, בהתלהבות המזכירה אוהדי ספורט החוזרים על מהלכיו של משחק מרתק. לאה לא הייתה מסוגלת להשתתף בשיחה. לכל אורך הדרך לתערוכת המזון, הצליחה לומר דבר אחד בלבד בלבה, שוב ושוב:
"תודה לך, ה'. תודה לך, ה'."
('זורע צדקות', מאיר ויקלר)