וכחש בה
"מספר בנו של הגאון הרב אהרן באקשט: בעיר שומיאץ אירע לאבי מקרה מזעזע שהשפיע על התנהגותו כרב בשנים שלאחר מכן.
יהודי אחד מתושבי העיר שכר עגלון, ונסע לקנות סחורה, רכבת לא היתה עדיין במקום. בימות החורף הגשום, נוהגים היו הנוסעים להתכסות בבגדים רבים, כשמתחתם שקי תבן, ואלה הגנו עליהם מפני הקור העז. כן עשה גם יהודי זה.
משחזר הסוחר לביתו, הוברר לו כי ארנק הכסף שלו איננו בכיסו. הלך מיד אל העגלון, ושניהם יצאו לחפשו בעגלה, והוא לא נמצא שם. הסוחר היה בטוח שהארנק נפל מכיסו לתוך העגלה, ומכיוון שאיש לא היה איתם, ברור היה לו שהעגלון הוא שמצא אותו בעגלה ולקחו. העגלון טען לא היו דברים מעולם, הוא לא ראה את הארנק ולא לקחו.
הלך הסוחר אל הרב והעגלון הוזמן אל הרב לדין תורה, אך זה הכחיש בתוקף את טענת הסוחר. בלית ברירה, חייב הרב את העגלון להישבע כי אמת בפיו, וכן עשה ויצא זכאי בדינו.
כעבור שבוע, נסע העגלון שוב להביא סחורה לאחד הסוחרים, הפעם נסע לבדו. למחרת נמצא העגלון כשהוא הרוג. שודדים התנפלו עליו בדרכו העירה, לקחו את כל הסחורה, והרגוהו.
אשתו של העגלון שראתה את בעלה הרוג, וידעה כי בעלה אכן גנב את הארנק, ונשבע לשקר, ראתה במות בעלה עונש מן השמים על פשעיו. היא נתקפה בפחד ממה שצפוי גם לה, לקחה את הכסף הגנוב והביאתו אל הרב, ויהיה הדבר לפלא בפי כל יהודי העיר.
אולם אבא זועזע קשות מעובדה טרגית זאת, ומאז כשבאו אליו שנים לדין תורה, היה נוהג לומר: אני יכול לעשות רק פשרה קרובה לדין לפי שכלי, אך לא דין תורה ממש".
(דברים ערבים – לב אהרן, עמוד י"א)