מכירים את הרגע הזה של קיפול הטלית והתפילין אחרי תפילת שחרית טובה, במניין הקבוע, עם הידידים שכבר מכירים אחד את השני, אחד זורק איזה הלצה, השני מחזיר לו מנה אחת אפיים, זה מסוג התענוגות היהודיים שגוי לא יוכל להבין זאת אף פעם בחייו העלובים.
בפרט אם ביציאה מהבית מדרש כשאני מתהלך מעדנות עם התפילין תחת ידי, אני פוגש מישהו שרק עכשיו קם ממיטתו ואני עובר לידו בהרגשה של 'אֶה אני כבר אחרי, הוא רק עכשיו מגיע…'
אז היום בבוקר, בדיוק ברגע הזה, אני שומע פתאום קול מחיאות כפיים סוערות מכיוון ה'קַאוֶוע שְׁטִיבְּל' הלא זה החדר קפה שמפאר כל 'שְׁטִיבְּלַאךְ' שמכבד את עצמו. בדרך כלל אני לא אוהב להיכנס לשם כי אז אני לא יודע מתי אצא משם… הרי הקבינט המדיני האמיתי זה שם, (מה שנקרא 'המטבחון'…) פה מכריעים באמת את המהלכים הגדולים של מלחמות העולם, בין אם זה בזירה הביטחונית, ובין אם זה בזירה המוניציפלית של העיירה הקטנה שלנו. אבל הפעם הסתקרנתי לראות מה הקול ענות שאנוכי שומע…
דבר ראשון הבנתי שמרכז ההתעניינות היא סביב יענקל'ה שנֶעבַּאך קצת לא בריא בנפשו, ואתו עמו אַברוּמַאיֶיר (אברהם-מאיר) שגם הוא לא מאה אחוז מאוזן שכלית…
וזאת צריך לדעת דבר פלא עצום, שכל שְׁטִיבְּלַאךְ אמיתי יש בו כמה חלכאים ונדכאים יושבי קבע שבלעדיהם השְׁטִיבְּלַאךְ אינו ראוי לשם שְׁטִיבְּלַאךְ, לא יודע איך הם תמיד נמשכים לשם, מוכרח להיות כנראה שהם היו שם מאז ומתמיד ורק אחר כך בנו את השְׁטִיבְּלַאךְ מסביבם…
אַ קִיצֶר, מסתבר שמה שהתרחש, שיענקל'ע נעמד עם הקופת צדקה המקרקשת שלו, והחליט להתרים את לא אחר מאשר את אַברוּמַאיֶיר המתחרה הראשי שלו, ומשום מה אַברוּמַאיֶיר נעתר לבקשתו, והכניס לו מטבע ששלף מהשקית שלו.
כמובן שהציבור שצפה במחזה פרץ ספונטאנית במחיאות כפיים סוערות, מה שנתן לאַברוּמַאיֶיר חשק להמשיך ולשים עוד מטבע ועוד מטבע תוך שהוא בוחן בהנאה את תגובת הסובבים ונהנה לראות שזה מוצא חן בעיניהם, עד שרוקן את כל השקית המטבעות שלו לקופתו של יענקל'ה.
מסתבר שגם אַברוּמַאיֶיר שהוא לא כל כך בסדר בראש, יודע שצריך להפריש כסף לצדקה.
למדתי מזה להשתדל יותר, להביא לכל קבצן בַּשְׁטִיבְּלַאךְ אפילו מטבע של שקל, וודאי יותר טוב מכלום. בפרט אם אפשר להוסיף חיוך. כי חיוך תמיד משדרג כל דבר…
"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה"
להארות וביקורת בונה: [email protected]