"אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ד'" (לו, יג)
כשהחלה מלחמת המפרץ בשנת תשנ"א והצורר העירקי סאדם חוסיין איים את איומיו להשמיד את ארץ ישראל בנשק כימי וארה"ב הודיעה על מלחמה נגדו, היה רבינו מודאג מאד ואף הצטרף עם הגרי"ש אלישיב לקריאה על עצרת רבבות בכותל המערבי שבה השתתף עם עוד מגדולי הרבנים כאשר גיסו הגר"ש שבדרון עובר לפי התיבה.
ולמרות זאת מעיד נכדו הרה"ג רבי אהרן גולדברג שכאשר הגיעו ההצעות המגוחכות להתמגן מהנשק הכימי בסמרטוטים רטובים ולאטום הדלתות ברצועות דבק סלוטייפ, לא רצה לעשות כלום ואפילו מסכות מגן לא הלך לקחת.
לכן, מה מאד התפלא רבי אהרן כאשר ביום מן היום ביקשו רבינו להצטרף אליו בדרכו ללכת לקחת את המסכות שייצרו אז לבעלי זקנים. רבי אהרן תמה באזני רבנו, והלא סבא כלל לא רצה בשעתו ללכת לקחת, ומאי שנא עכשיו? אך רבינו אמר לו, אם לא תבוא אלך לבד. והסביר את פשר הליכתו לקחת את המסכה, באמרו, הלא הנציגים החרדים הפכו עולמות במטרה שהמדינה תייצר מסכות לבעלי זקנים ועכשיו ייצרו ובקשו לבוא לקחת, לא לקחת זו כפיות טובה! כשהלכנו רצה להכנס בעצמו, אך לבסוף הסכים לבקשתי שאני אכנס ואטול עבורו את המסכה, למרות שאמר אז: רציתי לעמוד בתור עם כולם שיראו שצריך לבוא לקחת.
ובחג הפורים כאשר הסתיימה המלחמה בניסים גדולים, כאשר מכל הטילים (הקונבנציונליים) ששלחה עיראק לא מת איש (מלבד בודדים שמתו מפחד ובהלה) התבטא רבינו ואמר שאילו היו לנו היום חכמי כנסת הגדולה בוודאי היו כותבים לדורות את מסכת הניסים הפלאית שארעה עם כלל ישראל במלחמה זו.
יסוד מצות כיבוד אב ואם, כותב החינוך (מצוה ל"ג) הוא להשריש באדם את הכרת הטובה העצומה שהוא חייב להקב"ה. הנהגה זו היתה בולטת מאד באורחותיו של רבינו, סיפר חתנו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, שכאשר נולדה בתו הבכורה שהיא נכדתו הגדולה של רבינו, חיפש רבינו דרכים כיצד להודות לד' על החסד שעשה עמו. שבועות מספר קודם לכן נולד נכדו הראשון, אך מכיון שלא נתקנה ברכה לסבא בהולדת נכדו ,מצא עצה, הוא השיג שני סוגי יינות ובירך על הסוג המשובח פחות בורא פרי הגפן וכשהובא היין המשובח יותר בירך ברכת "הטוב והמטיב" (כפי שמובא בהלכה שו"ע או"ח קעה א') וכך בירך את הקב"ה בשם ומלכות והתכוון גם על הודאתו להשי"ת על כך שנעשה סבא.
והיה תמיד משנן שלמרות שמטבע ברכת "שהחיינו" נתקנה על עניינים מיוחדים ומסוימים בלבד, בכל זאת דעת לנבון נקל שבהזדמנות זו שהוא מודה להשי"ת על כך שהחייהו והגיעהו לאותו זמן, ראוי ונכון שיעלה על לבו כל הטובות והחסדים שגמלהו ד' ויכלול בהודאה זו הודאה גם עליהם, ובפרט על דברים שיש עליהם ספק ברכת שהחיינו, ופעם בליל ראשון דר"ה ניגש אליו אחד ממיודעיו שבמהלך השנה שחלפה הבריא והחלים, אחזו רבנו בידיו ואמר לו ברגש רב, עומד אתה לקדש עתה על הכוס, ברך איפוא בכוונה ובהתעוררות ברכת "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" שיש לה לגביך היום משמעות יתירה.
כמו כן היה מעורר שיש להישמר ממה שמורגל בפי הבריות שבסוף השנה כאשר מרבים באיחולים איש לרעהו שהשנה הבאה תהא טובה מהשנה החולפת ותכלה שנה וקללותיה, והעיר, שיש בכך משום כפיות טובה על כל מה שקיבלנו, ויש להיזהר מזה שלא להיות ח"ו כפויי טובתו של מקום, ואדרבה יש להודות על כל החסדים והטובות שהיו איתנו במשך השנה ולייחל שימשיכו גם הלאה. בענין זה העיר שלא טוב הדבר שעושין חלק ממדפיסי הלוחות לכתוב בסוף הלוח תכלה שנה וקללותיה, כי מה טעם יש בכתיבת דבר זה שנה שלימה קודם לכן, ואין זה אלא כפתיחת פה לשטן.
חובה זו של הכרת טובה ליוותה אותו בכל דבר וענין. עד היכן הדברים מגיעים סיפרו בני המשפחה שדרכו היתה שכאשר היה עולה למונית, שהיה מתיישב ליד הנהג ומדבר איתו במשך הנסיעה. פעם תמהו בפניו ושאלוהו, הרי שילם לו כסף עבור הנסיעה, מדוע הוא טורח להתיישב לידו ולהתעניין בו? השיב רבינו: נהג זה עושה לי טובה גדולה, הוא הכניסני לרכבו ולוקחני למחוז חפצי, האם העובדה שהוא מקבל כסף פוטרת אותי מהכרת טובה אליו? צורת ביטוי הכרת הטוב בעיניו היתה בהתעניינות בו, וכשהיה הנהג דתי וכל שכן כשראה שהוא מבין ענין, היה משמיע באזניו דברי תורה לפי רמתו.
אפילו כשהוצרך להביא בעל מלאכה לביתו היה מכיר בטובתו, מתעניין בשלומו ומאיר לו פנים באופן מיוחד באמרו: ומה בכך שהוא מקבל כסף הרי הוא מטיב איתי במה שאני צריך!
חפצא של הכרת הטוב
היו יהודים רבים שרבינו כיבדם במיוחד ולא הבינו על מה ולמה הוא חורג מגדרו ומכבדם ביותרת הכבוד, עד שנאמר להם שהוא מכיר להם טובה על שסייעו לו פעם בדרך כזו או אחרת או לצאצאיו, הרשימה היתה אמנם ארוכה מאד, אך הכרת הטוב היא חובה גמורה והוא הכיר בה היטב.
אחד מהם היה הרב יצחק חברוני (נשיא ישיבת חברון, תושב "שערי חסד") שסיפר שכאשר היה נכנס לבית הכנסת הגר"א השכונתי ורבינו נכח שם, היה מכבדו בקימה, וכששאלו פעם על מה ולמה הוא נוהג כן, נענה רבינו, הלא בני רבי ברוך לומד בכולל "משאת משה" של ישיבת חברון מיסודכם, ממילא אני מחוייב בהכרת הטוב.
אפילו כלפי תלמידיו חש הכרת טובה, ופעם אמר שלמעשה אנו היינו אמורים אפילו לשלם לתלמידים על הזכות שנתנו לנו להרביץ בפניהם תורה, אך מה נעשה שאנו צריכים לפרנס את בני ביתנו ואנו מקבלים על כך שכר, אבל על עצם הזכות, אין ספק כי אנו היינו צריכים לשלם להם על כך, ולא הם לנו על הלימוד שלנו איתם.
סיפר הרה"ג רבי יעקב גרשון ווייס: הזמנתי את הרב, לאירוסי בתי הבכורה ואמר לי שאין לו זמן לבוא למסיבות אירוסין ואף לקרובי משפחה כבר איננו מגיע מטעם זה. לאחר מכן התקשר ואמר שהחליט בכל זאת להשתתף, וזאת משני טעמים. קודם כל הסביר מדוע זו אצלו שמחה מיוחדת מסיבה מסויימת, ובנוסף לכך משום הכרת הטוב על שאני מסיעו מביתו לישיבה כל ערב יום כפור לפני הדלקת הנרות מה שכרוך בקושי מיוחד.
אכן, היתה לו לרבינו הכרת הטוב מיוחדת לאלו שהסיעו אותו. מספר הג"ר יצחק דרזי שכמה פעמים שהתלווה לרבינו שמעו מכנה את הנהג "המנהיג" וכאשר הנהג היה אומר לו, אני בסך הכל נהג, היה משכנעו ואומר לו, הרי אנחנו יושבים ברכבך, ואתה ממש מנהיג אותנו.
פעם יצא רבינו מתפילת מנחה ב"שערי חסד" ובחוץ המתינה לו קבוצת תלמידי חכמים מעיירת לייקווד שבארה"ב. תוך כדי שיחה נכנסו עימו לרכב שהיה עמם על מנת להסיעו לביתו. אך כאשר בקשו לסגור את דלת הרכב, עצר רבינו בעדם ואמר להם, אני נוסע רק עם מנהיגי הקבוע. ולאלתר יצא מרכבם אל רכב נהגו הקבוע, אף שכידוע היתה זו דרך קצרה מאד עד ביתו הסמוך. פעם כששהה בימי בין הזמנים למנוחה בבית תלמידו הג"ר שמריהו ברזילי בבני ברק ולאחר מכן השיבו בנו רבי אהרן ברכבו לירושלים. באמצע הדרך אירעה תקלה ברכבו והוא הזעיק עזרה ורבינו יצא את הרכב. נהגי הרכבים שראו את רבינו עומד על אם הדרך נעצרו והציעו לקחתו, אך רבינו סרב ואמר שהוא נוסע רק עם מי שלקחו. רק לאחר שהנהג עצמו שכנעו שיסע עם אחרים, בפרט שמיהר למסור שיעור בירושלים, ולמרות זאת עשה זאת רק כשבירר היטב שלנהג לא תהיה שום קפידא ואז הסכים שיקחוהו.
כך מספר גם הג"ר אליעזר טורק רב קהל פרושים במודיעין עילית: ליויתי פעם את רבינו ואחד המתפללים זירז את השני שיחזיק בידי רבינו לעזרו. אחר כמה דקות עזב רבינו את ידו והעבירה לילד אחר, לפליאת הילד הבהיר רבינו: "הילד הזה יש לו קביעות לסייע לי בדרך, יש אליו הכרת הטוב!".
עד שאני מגיע הביתה אני משועבד לו!
הרב מיכאל שון (ר"מ בישיבת "אור שמח") לקח את רבינו כשש עשרה שנה מהישיבה ב"בית וגן" ל"שערי חסד" בימי חמישי. בנסיעה זו ליבן עם רבינו מאות פסקים שהרב שון הזדרז לרשום בתום הנסיעה. מובן מאליו שראה גם את גאונות המידות של רבינו. יום אחד שאל רבינו את הרב שון אם בתו תוכל להצטרף לנסיעה, ענה הרב שון, בבקשה. התיישבה הבת מאחור ורבינו ישב ליד הנהג כהרגלו. בדרך באחת ההפוגות בשאלותיו של הרב שון, פנתה הבת ואמרה לרבינו: אבא, אתה יודע שיש צורך בדבר פלוני (משהו בענייני המשפחה) נענה רבינו ואמר לבתו: מלכה, את הרי רואה שאני נוסע כעת עם הרב שון, עד שאני מגיע הביתה אני משועבד לו ואינני יכול לעסוק בשום דבר פרטי.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')