מאת: הרב אליהו הנדלס
בשבוע שבו חל 'פורים קטן' של חודש אדר א' – שמעו נא רבותי למעשה נורא אשר מספרו תדיר כ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא שליט"א, ושפתותיו דולקות ביותר בעת ספרו סיפור נפלא זה:
ישיבת נובהרדוק שלפני מאה שנים ידועה היתה לתפארת באותם שנים, והרבה תלמידים הידפקו על שעריה בחפצם להתקבל שם ולהתעלות בין כותליה בתורה ובעבודה בסגנונה המיוחד של ישיבת נובהרדוק אשר משכה אחריה רבים וטובים.
בין הלומדים היה בחור אחד בעל כשרונות חלשים ביותר, וראשו היה כמעט סתום. עד כדי כך שכל שורה בגמ' לקחה ממנו זמן רב ויגיעה רבה עד שזכה להבינה. ואף גם זאת – כאשר היה לומד שורה נוספת, מיד היה שוכח את הראשונה. אולם מאידך, בחור זה התברך בלב חם ובאהבת התורה שבערה בו באופן מיוחד ביותר. ומרוב אהבתו את התורה התדפק בשערי ישיבת נובהרדוק והתחנן בפני ראשי הישיבה שיאותו לקבלו. על אף שעל אתר הבחינו בכשרונותיו החלשים כל כך, עם כל זאת בראותם את חשקו העז להתעלות בתורה וביראה והפצרותיו שיצאו מקרב לב טהור באמת ובתמים, נמנו וגמרו להכניסו לישיבה.
כמובן שלא הצליח למצוא לו חברותות שתואמות לו, ולא הספיק את כל הספק הלימוד, אולם בישיבה דאגו לו לחברותות שונים שהתנדבו ללמוד עמו, זה שעה, וזה חצי שעה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון כל שהוא.
כך יצא שבעוד שאר בני הישיבה הספיקו ללמוד במשך זמן החורף מחצית המסכתא או רובה, הוא לא הספיק להגיע אלא לשיפולי דף ב. דהיינו במשך כל זמן חורף לא הספיק אפילו דף שלם. אבל כל זאת לא גרעה מן התמדתו ואהבתו העצומה ולמד בכל כוחו שוב ושוב. היה לומד ושוכח, ושוב לומד ושוב שוכח. אולם הוא לא התייאש ולא הרפה מן הלימוד והיה שמח בחלקו.
ביום הפורים כאשר הסבו בני הישיבה כמנהג בני ישראל לסעודת פורים יחד, כטוב ליבם ביין, חמדו להם כמה בחורים לצון והתחילו לחקור ולברר אצל יושבי השולחן כמה הספיקו ללמוד במשך הזמן, וכל אחד ענה ואמר היכן הוא אוחז, עד שהגיעו אל הבחור הנזכר, ואף אותו שאלו, ברוח שמחת הפורים, באיזה דף הוא אוחז…
דממה השתררה בין יושבי השולחן, כאשר כולם שמים מבטם לעבר הבחור, ולבם מלא חמלה ורחמים על צערו ובזיונו של הבחור אשר הולך זה עתה לענות ולהיות מבוזה לעיני כל. ומצד שני היו מלאים כעס וטענות על הבחורים שלא נזהרו מספיק שלא לגרום בזיון ועגמת נפש לחברם בצורה כזאת לעיני כל.
בחורי הישיבה ישבו נדהמים ועיניהם הזילו דמעות מגודל התרגשות
בעוד הם יושבים ומחכים, מתרומם הבחור ממקומו, ולתדהמת כולם עולה על השולחן בהתרגשות ובעוז, וכשהוא מלא בהתלהבות ובשמחה הוא מכריז בקול רעש גדול כשקולו מהדהד ברמה: "א זעקל ביינער! א בלעך מיסט! האט א זכיה צו זאגן אזעלעכע הייליגע ווערטער "אמר אביי!!" "אמר רבא!!" איז דאס דען ווייניג?!" [תרגום חופשי: 'שק עצמות! פח של דברים נפסדים! הזוכה להגות בפיו מילים כאלו קדושות: 'אמר אביי' 'אמר רבא'! וכי מילתא זוטרתא היא?!'] וכך חזר על דבריו בהתרגשות ובהתפעלות כמה פעמים…
כאומר: מה הוא גוף האדם בסך הכול, חבילת עצמות ובשר ודם, ואם יש לו זכיה כזאת שהוא רשאי וזכאי להוציא בפיו המילים הקדושות על הגמרא הקדושה "אמר אביי, אמר רבא", על זה לבד עלינו לשמוח להלל ולשבח! וכי מה זה משנה כמה מספיקים ללמוד? עצם הלימוד הוא זכיה עצומה שאין כמותה!
בחורי הישיבה ישבו נדהמים ועיניהם הזילו דמעות מגודל התרגשות, בראותם שחברם שעד עתה ריחמו עליו, כלל לא זקוק לעזרה ולרחמים, כי לבו מלא שמחה והתפעלות על גודל זכייתו ללמוד את התורה הקדושה ומרגיש עצמו המאושר והשמח עלי אדמות, והרגישו עצמם כקטנים וננסים לעומתו בגודל אהבת התורה שיש לו. 'הלוואי והיה לנו מחצית מן האהבה והחשק והשמחת תורה שיש לבחור הלזה' אמרו לעצמם…
כאמור, מספרו כ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא שליט"א רבות, ומקור העובדא הוא מ'הרב קסטל' – הגה"ח רבי יוסף דוב זצ"ל, שלמד בישיבת נובהרדוק והיה מגדולי חסידי סלאנים, ברצותו להביע ולהדגיש עד היכן צריכה להיות אהבת התורה, להרגיש את נמיכות ומיעוט ערכינו ושפלותינו, ולפחות מעט מזעיר שגב גודל עוצם קדושת התורה ואהבתה ונעימתה העצומה וכמה עלינו להיות שמחים ונרגשים ומודים ומשבחים על שנותנים לנו בכלל רשות לגעת בתורה הקדושה וללמדה!
ואכן בסופו של דבר הצליח הבחור הנזכר, ואף עשה פרי לתפארת, וראשו נפתח והואר באור התורה, ובמשך זמן מה הספיק ללמוד כל המסכת לסיימה ולחזור עליה ולדעת אותה על בוריה, וגדל וצמח לתלמיד חכם ולמדן מופלג!
לאמור: לא הכשרונות הם הערובה להצלחה! לא ההדר החיצוני הוא השביל המוביל אל בית ה'!
כי אם הדביקות בתורה!
ההתמדה בה!
השמחה בה ברוממותה!