כשהתקיים מעמד סיום הש"ס במסגרת 'הדף היומי' ביום כ"ח טבת תשכ"ח – שנה בה חלה מרן ה'אמרי חיים' מויזניץ זי"ע והיה חלוש ביותר, באו ראשי אגו"י להודיעו על המאורע.
מרן שמח לשמוע על מעמד קידוש ה' של חגיגת סיום הש"ס בהשתתפות אלפי ישראל, והבטיח להם שבאם ירגיש איזו הטבה במצב בריאותו יאזור כח וישתתף בעז"ה. אנו לתומנו – סיפרו משמשיו בקודש – דחינו רעיון מוגזם כזה, כי לאור מצבו שלא היה בכי טוב, לא יכולנו אפי' לעלות על דעתנו מחשבה כזאת.
ביום הסיום, וה'אמרי חיים' שוכב על מיטתו, שאל אותנו כמה פעמים האם אכן היום בערב יתקיים הסיום, ובאיזו שעה. השבנו לו על שאלתו, והוא לא הגיב מאומה רק הסתובב אל הקיר והיה תפוס רעיונות ומחשבות. לעת ערב התפללנו מנחה וערבית, והנה בערך בשעה 8:00 בערב קרא מרן ה'אמרי חיים' למקורבו ואמר לו כי הוא רוצה לנסוע לתל אביב להשתתף בשמחת המצוה.
נבהלנו לשמע הדברים, וכאשר ראה מרן שאין אנו מאמינים לו על רצינותו, התיישב בכוחות עצמו על המיטה ובקול קפדני אמר: "אם לא תקחו אותי אסתדר לבדי, ב"ה קיבלתי כוחות מחודשים".
מיהר המשב"ק ר' זלמן לייב והושיב את מרן בכסא. ויהי אך נעלו לו את מנעליו, התרומם רבינו ועמד על רגליו. כה גבר בו הרצון, עד שלא ידע חולשה באותה שעה.
לא היינו מסוגלים להאמין למראה עינינו. הוא הדליק סיגריה ועישן כדרכו, כאילו פשט צורה ולבש צורה חדשה מרגע לרגע.
נסענו לתל אביב, ויהי אך שמעו שהרבי מויזניץ הגיע, נתהוה שקט מוחלט באולם, וכולם נעמדו לכבוד מרן. מרן התיישב על מקומו והקשיב ל'הדרנים'. היו שם כמה מקהלות ילדים, ביניהם גם מקהלת ויז'ניץ, ומרן נהנה מהניגונים.
ניגש רבי יצחק מאיר לוין ז"ל למרן ושאל האם יוכל להשמיע איזה מילין. מרן לא היסס ועמד ודרש בקול חוצב להבות אש כדרכו בקודש והלהיב את הלבבות.
רבינו האמרי חיים סיים בדברי הודיה נרגשים על שזכה ליום זה, וכן עשה 'סיום הש"ס', ופירש את מאמר חז"ל 'אל תקרי הליכות אלא הלכות' – 'הליכות' היינו התנהגות האדם בחיי יום יום, וה'הלכות' היינו הדינים, ורמזו כאן חז"ל: אל תקרי הליכות אלא הלכות – שלא תהיינה הליכות היום יום אחרות מאשר ההלכות והדינים, אלא יתנהג בכל דרכיו על פי דיני התורה.