הרב חגי ולוסקי
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ…" (כה, י)
מדוע בכל הכלים כתוב בפסוקים הבאים 'וְעָשִׂיתָ' בלשון יחיד, ואילו בארון כתוב 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן', בלשון רבים?
מדרש רבה (לד, ב): "מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'וְעָשִׂיתָ' ובארון כתיב 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן'? אמר רבי יהודה ב"ר שלום: אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה.
אמר רשב"י: ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה… ומפני מה בכולן כתיב 'וְעָשִׂיתָ לּוֹ' ובארון כתיב 'וְעָשׂוּ'? עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן".
אבן עזרא: לאחר שכתבה התורה בתחילה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', המשיכה באותה מטבע לשון וכתבה 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן'.
רמב"ן: מרמז שכל בנ"י משתתפים בעשיית הארון, משום קדושתו. רבי חיים פלטיאל ביאר באופן דומה והוסיף שכולם חייבים להתעסק בו, משום כבוד התורה שבו. דעת זקנים מבעלי התוספות הוסיף שהקב"ה ציוה שכולם יתעסקו בעשייתו כדי שכולם יקבלו את שכר התורה המונחת בו.
אור החיים: מרמז שכללות עיקרי התורה יתקיימו על ידי כל עם ישראל, לעומת שאר פרטי תיקוני הארון שנכתבו ביחיד ללמדנו שתיקון כלי התורה, שהם לומדיה ועמליה יכולים להתקיים על ידי אדם אחד.
***
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" (כה, ב)
מדוע כתבה התורה 'וְיִקְחוּ', ולא 'ויתנו'?
פסיקתא זוטרתא: "אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי. 'לִי' במקום אותי, שנאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' (מלכים א' א, כו), לכך נאמר 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'".
בכור שור: המילה 'וְיִקְחוּ' מתייחסת לגזברים, שיקחו מהעם. הזהירה התורה שלא יקחו בחזקה, אלא רק 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'.
תולדות יצחק: קיחה עניינה קנין. לעיתים הנותן נחשב למקבל, כגון כשהמקבל חשוב. 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', 'ויקחו ממני תרומה'. הקב"ה אומר: בנותנם לי תרומה הם מקבלים ממני, אני נהיה הנותן והם המקבלים.
מלבי"ם: הקב"ה התנה כמה פרטים: א) רצה שהתרומה תהיה בנדיבות לב ומתוך רצון חפשי ולא בהכרח, ועל כן אמר 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', ולא אמר 'ויתנו לי תרומה', שמשמעותו חיוב שכל אחד יתן. ב) 'לִי', לשמי, שלא יתערב רצון חיצוני להתכבד או להתפאר בנדבתו. ג) 'תְּרוּמָה', שהנותן לא יתן את כל רכושו, אלא רק תרומה. ד) 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', מדגיש שהנותן עושה זאת בטוב לב מרצונו ומתוך בחירה, ולא מתוך הכרח, שכפו עליו. ה) 'כָּל אִישׁ', לא רק מהעשירים והנכבדים. ו) 'יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ', גם נדבות בעלות ערך נמוך, לא רק נדבות גדולות.
***
"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (כה, ג)
מדוע כתבה התורה בסדר זה, 'זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת'?
אבן עזרא: הסדר הוא לפי החשיבות בסדר יורד, תחילה הזהב, כסף אחריו, שהוא זול יותר ובסוף הנחושת שזולה מהכסף, למלאכה החיצונית.
תולדות יצחק: הזהב נכתב בתחילה, ללמדנו שנמחל עוון העגל שהיה של זהב, ובמה שחטאו התרצו והתכפר.
אברבנאל: התורה התחילה למנות מהמתכות. בתחילה הזהב שהיה למלאכת כלי הקדש, לאחר מכן הכסף שמיועד גם לכלי השרת וגם לאדנים. ובסוף הנחושת למזבח העולה ולכליו.
רש"ר הירש: "שתי תכונות משולבות יחד במתכות: שיעור גבוה ביותר של עיסיות ושיעור גבוה ביותר של יציבות. הן נכנעות לפטיש ולאש ולובשות בגמישות כל צורה מבוקשת, אך משהוטבעה בהן צורה כלשהי, היא משתמרת בהן ביציבות איתנה, ורק כוח אלים יכול להרוס אותה. בתכונות אלה מייצגות המתכות דווקא אותה מידת אופי, שעלינו להפעיל נוכח צו החובה, ובייחוד נוכח רצון ה' שהתגלה לעינינו… לפיכך אין חומר מתאים יותר מן המתכות לתיאור סמלי של התנהגותנו המוסרית נוכח ייעודנו. לפי תכונות ההתכה והצירוף, הרי שמתקבל סדר הדירוג הבא: נחושת, מצב טבעי, חסר עידון וצירוף. כסף, מצב הכשר לזיקוק. זהב, מצב מושלם של טוהר וטיב מקוריים, העומדים בכל מבחן".
(מתוך ספרי תורתך שאלתי, שחיבר הרב חגי ולוסקי. להערות: [email protected] , 052-9453811)