סיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל:
סיפר לי יהודי שגר בשיכון הרבנים ברוממה, שבשנת תשל"ז, בהיותו בחור ישיבה, הוא סבל מבעיות גב קשות. לאחר כל מיני נסיונות טיפול שלא עזרו במאומה, הוא הלך להתייעץ עם רופא מומחה, שקבע כי עליו לעבור ניתוח בחוט השדרה באופן דחוף ביותר, והענין גובל בפקוח נפש. הרופא המומחה הציע לבצע את הניתוח בעצמו, באופן פרטי, תמורת סכום לא מבוטל של עשרת אלפים דולר!
הפגישה נערכה בשעת ערב מאוחרת בקליניקה של הרופא באחד מבתי החולים בירושלים. הבחור שמע את הבשורה הקשה, והחליט לנסוע באופן מיידי למרן הסטייפלר זצוק"ל ולשטוח בפניו את הדברים. בסמיכות לשעה שתים עשרה בלילה, הגיע הבחור לסטייפלר, וחזר בפניו על דברי הרופא. 'ניתוח דחוף, פיקוח נפש'…
הסטייפלר שמע את הדברים ואמר: 'סע עכשיו חזרה לירושלים, ותאמר לרופא: 'לא ניתוח, לא דחוף ולא פיקוח נפש!'. מה שכן דחוף הם עשרת אלפי הדולר שהוא צריך כדי לצאת לטיול בחוץ לארץ עם אשתו… את זה הוא רוצה לעשות על הגב שלך… אבל בכל מה שנוגע לניתוח, אפשר להמתין עוד חצי שנה ולראות מה יהיה המצב'.
הבחור היה המום: 'איך אמצא עכשיו רכב הנוסע לירושלים? וגם אם אמצא רכב, מן הסתם הרופא כבר לא נמצא בבית החולים. וגם אם אמצא אותו, איך אהין לומר לו דברים כה חריפים?!'
אך הסטייפלר האיץ בו: 'וכי אין לך אמונת חכמים?!'.
הבחור צעד לעבר התחנה בתקוה לתפוס את האוטובוס האחרון, כאשר לפתע עצרה לידו מכונית, ונהגה הציע לו טרמפ לירושלים… כשהגיעו לכניסה לעיר, שאל אותו הנהג להיכן הוא צריך להגיע, ובאורח פלא התברר כי גם פניו מועדות לאותו כיוון. וכך הוא הביא את הבחור עד פתח בית החולים.
הבחור שאל את האחיות, האם הרופא עדיין נמצא בבית החולים, והופתע לשמוע כי במקרה התבצע ניתוח דחוף, שהרופא היה חייב להיות נוכח בו, ובעוד דקות ספורות הוא אמור לצאת מחדר הניתוחים.
בשעה שלש לפנות בוקר, יצא הרופא מחדר הניתוח, ונדהם לראות את הפציינט שלו יושב וממתין. 'מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?' שאל בפליאה.
הבחור אזר אומץ, וחזר באזני הרופא על דברי הסטייפלר מילה במילה. הרופא היה המום, טפח על ראשו וקרא: 'אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי, חזור בבקשה לסטייפלר, ואמור לו כי אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. ולהבא אשתדל לקבל החלטות נכונות, אך ורק מתוך שיקול דעת מקצועי, ולא מתוך נגיעות אישיות'…
(אריה שאג – שמות)