בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חיים מוולוז׳ין זצ"ל, מסופר:
חבורה מיוחדת, מוקדשת ללימוד "מידת הביטחון", היתה לרבי חיים בוולאז׳ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, העמידם חדשים לבקרים מול ניסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה׳. הוא נתן הוא לתלמידיו לגעת ולמשש בעשר אצבעותיהם, לראות השגחת ה׳ בעיני בשר ודם, ולחוש בהנהגתו.
ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתיים אחר חצות לילה, כאשר רבי חיים עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ואז קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה. אולם כל תשובה לא הגיעה. בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמניין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד.
נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אמר רבי חיים לבני החבורה, שאם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.
עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל רבי חיים. "יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז׳" – מספר האיש – "נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים.
"ואז נכונה לי הפתעה. בהגיע תורי, הוברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל קסרקטיני הצבא. בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים, חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. זה עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי. בקשתי, אפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפקדון.
"רבי חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב".
הרהר החייל רגע ואמר: "רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים". החייל לא ציפה להסכמה מר׳ חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. רבי חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך כבר לא הצליח להשיגו.
אז סיים רבי חיים את שיחתו: "הלוא שמעתם דבריי מקודם, כי אילו זכינו והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה׳ שעמד במבחן".
(מורשת אבות; שבת אורה)