המחבל אחז בידיו 3 רימוני-יד והתכונן להשליכם על המתפללים
בכל דבר ודבר אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל. אבל יש מקרים שההשגחה מַמְציאה את עצמה לבני האדם, ונעשית כאומרת להם: 'ראו אותי. הנה אני כאן, לצדכם'.
והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות, רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך'.
גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים, הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו ובכבודו, והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.
המעשה דלהלן התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו. למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'לִיוֹן' המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסדרן.
בערב שבת אחד (והיה זה בתאריך הלועזי 10.12.1943), החליטה המיליציה של העיר ליון, שהיתה ידועה כ'גדודי ההלם של ממשלת וִישִׁי', שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת. רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי בית הכנסת. בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט החוצה.
המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו. שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת, משך את נִצְרוֹת הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם, המראה שניגלה לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד. מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.
לא הבין מה קורה
מה הביא את הנאצי לקפוא על מקומו? – ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!! נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהו מתכונן לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים…
הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל-כך בשקט, עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?!
איש המיליציה היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו. מרוב פחד, נפלו הרימונים מידיו.
ומה באמת קרה אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצח-ההמונים? – בודאי שלא.
ברוב שמחה וחדוה
מחבל זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה', ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל – הסתובב הקהל בבית הכנסת בְּלִיוֹן לעבר הפתח, כדי לקבל את השבת ברוב שמחה וחדוה, וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו.
בואו ונלמד מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו שחלילה אפסה כל תקוה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, ונתחזק בשמירת השבת, ובמיוחד בזמן קבלת-שבת, נזכה לראות ישועות ונחמות.
שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים, ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת – – –
ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו. אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך אושר ושלוה, מנוחת הדעת ונהורא מעליא.
הנשיא האמריקני סיפר על הערכתו למשפחות היהודיות בהן שימש כ…שבת-גוי
ונשוב לענין השבת. נספר כאן דוגמא אחת, מני רבות, שתמחיש בפנינו את מידת ההשפעה הכבירה שיש להתנהגותו של האדם על סביבתו, גם אם סביבה זו רחוקה מאוד מצורת החיים שלו. וכשהשפעה זו מגיעה מכיוּון השבת, והאווירה הטובה השוררת בה – על אחת כמה וכמה. במקרה שלפנינו, הגורם המושפע היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב, הארי טרומן. הדברים דלהלן, שהובאו בספר 'במחיצתם' של הרב שלמה לורנץ זצ"ל, שופכים אור על התופעה התמוהה שהעסיקה רבים וטובים בשנת תש"ח.
גם האנשים שהיו קשורים לנשיא טרומן לא ידעו ולא הבינו מה דחף אותו להיות הגורם הראשון שהשפיע על החלטת האו"ם. הדבר הִתְמִיהַ גם נשיאים וראשי ממשלות שהיו בקשר הדוק עם נשיא ארה"ב, ולא הבינו מדוע הוא מבכר את היהודים, שהיו חלק קטן מאוד מאוכלוסיית העולם, על פני עשרות מיליוני הערבים.
ההסבר לשאלה הנ"ל ניתן לאחר שיחה אישית שניהל הרב לורנץ, מעסקניה הבולטים במשך שנים רבות של היהדות החרדית בארץ ישראל, עם הנשיא טרומן.
בביקורו בארה"ב נפגש הרב לורנץ עם הנשיא, בעיר מגוריו, קאנזס-סיטי, יחד עם הרב סלומון, מרבני העיר, וטרומן פנה אליו ואמר לו כדברים האלה:
"אני שמח על ההזדמנות להסביר לרב למה הכרעתי לחיוב בכל מה שקשור להחלטת האו"ם בשנת תש"ח. ההכרעה שלי", ציין הנשיא במפורש, "לטובת 650,000 יהודים מול עשרות מיליוני ערבים, היתה בניגוד לאינטרס המדיני של ארה"ב.
"ההתנגדות בארה"ב למהלך זה היתה כה עזה", סיפר הנשיא, "עד שאחד העיתונים בעיר מגוריי יצא בכותרת 'טרומן הבוגד'".
האִיוּם הנורא של מלחמה אטומית
הנשיא המשיך במונולוג המרתק שלו: "בילדותי גדלתי בשכנותן של משפחות יהודיות והֶעֱרכתי אותן מאוד. בשבתות הייתי משמש כשבת-גוי, ומדליק ומכבה את האור בבית אחת המשפחות היהודיות, וכתמורה הייתי זוכה בפרוסת חלה של שבת.
"המשפחות הללו התנהגו אליי בכל הכבוד הראוי, ולמרות שהייתי ילד כיבדוני מאוד, בצורה שאי-אפשר להאמין. יתירה מזאת; התרשמתי מאוד מ'השבת היהודית', מהאווירה הכל-כך חמימה ששררה בבתי המשפחות הללו, עד שממש נשביתי בקסמה של השבת.
"מנהגו של אבי היה לקרוא איתי בתנ"ך בכל יום ראשון. כאשר קראנו אודות כורש מלך פרס, שנתן ליהודים רשות לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש בירושלים, חשבתי לעצמי: יום יבוא ואהיה נשיא ארה"ב (חלומו של כל ילד באמריקה – הוסיף הנשיא…), וגם אני אעשה אז כמו שעשה כורש.
"והנה זה קרה…".
'רק אני וסטאלין ידענו על הסכנות הגדולות'
למדנו מכאן, איזו השפעה עשויה להיות להתנהגות נאותה של יהודי, המציג את יופיה של השבת, עד כדי כך שגם לאחר שנים רבות מאז התרחשותה עדיין יש לה השפעה כל-כך גדולה, ועל אישיות כה חשובה כמו נשיא ארה"ב.
טרומן המשיך וציין דבר נוסף, שברור שהענין הרגשי שהיה בילדותו עדיין לא היה עומד לבדו מול אחריותו לאינטרסים של ארה"ב.
"ומדוע בכל זאת החלטתי כפי שהחלטתי? – הסיבה היא, כי רק אני וסטאלין, נשיא ברית המועצות, ידענו על הסכנות האימתניות המרחפות על העולם" (היה זה לאחר השמדת הערים הירושימה ונגסאקי ביפן על ידי פצצת האטום, בסוף מלחמת העולם השניה).
וטרומן המשיך ואמר: "האִיוּם הנורא של מלחמה אטומית ימשיך לאיים להחריב את העולם, ואם בכל זאת נשאר בי עדיין הרצון לחיות, זה מכיון שאני מאמין, שכמו שלפני שלושת אלפים שנה, אתם היהודים הצלתם את האנושות מבני האדם הפראיים, על ידי התורה והשבת שלכם, כך גם כיום, העם היהודי יצליח להאיר ולרפא את הלבבות האכזריים שבתקופתנו, ולהציל את העולם מאבדון מוחלט!".
כשחזר הרב לורנץ ארצה, דאג לפרסם ככל האפשר את דברי הנשיא טרומן, כדי שהעם היהודי יידע מה מצפים ממנו הגויים. טובי האישים באומות העולם יָדעו שהעם היהודי יהיה אור לגויים רק על ידי התורה, והשבת, ועל ידי כך נוכל להציל את העולם מחורבן.
◇ ◆ ◇
זו הדרך, ואין בלתה, שצריכים לנקוט גם היום מול אחינו התועים, המנסים לנגוס בכל דרך אפשרית בשבת-קודש. נתאר בפניהם את החן הנסוך על שומרי השבת, ומתוך זה יגבר גם בהם החשק לשמור שבת בקדושה ובטהרה.
ומו"ח אמר: שמירת השבת היא הסגולה הטובה ביותר, כדאי לספר שאברך אחד בא וסיפר לנו שאשתו רוצה לקחת איתה ללידתה – גם אם תהיה בשבת – את הספר 'נועם אלימלך', כדי שישמש לה כסגולה, וכיון שהיא אמורה לעבור את הלידה בבית חולים הממוקם מחוץ לעירהּ, וצריכה לשם כך לנסוע ברכב, ביקש הבעל לדעת האם מותר לה לקחת איתה את הספר, או שמא עוברים בכך על איסור הוצאה.
הצגתי את השאלה בפני מרן הגרי"ש אלישיב, והשיב, שצריכים לומר לאשה שאמנם ה'נועם אלימלך' היא סגולה, אבל שמירת השבת כהלכתה היא סגולה עוד יותר טובה.
בקונצרט השתתפו מיטב הנגנים העולמיים
בכל תחום שהאדם מתעסק בו, ובכל מעשה שהוא עושה, ניתנת בידיו האפשרות לקדש שם שמים, וחלילה להיפך. הכל תלוי בו, ובשאיפותיו, ואם מקנן בו רצון עז לקדש את שמו הגדול, יזַכֵּהו השי"ת ליישם את זאת, למרות כל הקשיים הנראים לכאורה על פני השטח.
להגר"י עמר, שנולד בצרפת וכיום מכהן כרבה של קהילה חשובה, יש שני בנים בצרפת, הנחשבים כנגנים מקצועיים, ושניהם מבוקשים מאוד באירועי-יוקרה הנערכים ברחבי המדינה.
בכל פעם כאשר הם מגיעים לאירוע שכזה, הם משתדלים בכל כוחם לגרום לקידוש שם שמים בעיני העמים. אבל מה שקרה איתם באירוע עליו אנחנו מספרים עתה, לא קרה מעולם.
גם הגויים שמזמינים אותם להשתתף בקונצרטים, יודעים שאם האירוע מתקיים בשבת, אין כל סיכוי שהאחים עמר יופיעו, גם אם יהיה זה אירוע האמור להעניק להם תהודה בינלאומית. כל 'האירועים המלכותיים' הללו, שווים בעיניהם כקליפת השום מול מלכותו של מלך מלכי המלכים, ומתנת-השבת שנתן לעמו ישראל. אבל הנה קרה פעם שמארגניו של קונצרט גדול ורב-ערך, לא ידעו משמירת השבת של האחים עמר, והזמינו אותם להופיע באירוע, למרות שהתקיים בשבת.
המארגנים ידעו את כוחם הרב בנגינה של האחים היהודים, וכיון שהיה זה קונצרט חשוב שבו השתתפו מיטב הנגנים מכל העולם, רצו מאוד לשלב בו גם את האחים לבית עמר.
בהשתתפות אישי ממשל ידועים
במעמד הפתיחה השתתפו נכבדים רבים לא רק מעולם הנגינה, אלא גם אישי ממשל ידועים, שהעלו אף הם את הביקוש המוגבר לאירוע. המארגנים, ביודעם את כוח המשיכה של האחים עמר, שיבצו אותם דווקא באירוע הפתיחה, שהתקיים בליל שבת-קודש.
וכמובן, שמיודעינו, בניו של הגר"י עמר, הודיעו חד-משמעית שאפשר למחוק אותם מהרשימה. הם יוכלו להגיע רק במוצאי שבת, אז כבר לא יהיו נוכחים הנכבדים הנ"ל, ובהתאם לכך גם ההשתתפות הציבורית תהיה דלה יותר.
המארגנים שמעו, והנהנו בראשם. הם לא האמינו שתיתכן מציאות כזו של נגנים ברמה של האחים עמר, שיוותרו על הופעה מכובדת כל-כך, וכל זאת בגלל 'ענין דתי' של שמירת שבת שניתנה לעם היהודי לפני כל-כך הרבה שנים. לא האמינו!
ולא מחקו את שמם של האחים מההזמנה ששוגרה לכל הנכבדים, שחלקם אף הגיע לאולם במיוחד כדי לשמוע את כישוריהם של האחים, שהתפרסמו בכל רחבי צרפת כרבי-אמנים.
ההחלטה
מיותר יהיה כבר להוסיף שהאחים הגיעו רק במוצאי שבת. ומה קרה אז? – מארגני הקונצרט התפעלו כל-כך מ'הפטריוטיות היהודית', כפי שהגדירו זאת, עד שקיבלו החלטה שמהיום והלאה כל אירוע שבו יופיעו נגנים יהודיים, לא יתקיים בשבת.
'אם אנשי מקצוע כמוכם, מסוגלים לוותר על מידה גדולה כזו של כבוד ויוקרה, ולהישאר בבית רק בגלל השבת שלכם, אות ברור הוא שיש בה, בשבת זו, משהו מקודש שגם אנחנו צריכים להתחשב בו', אמרו.
הסַבָּלים בסלוניקי הצילו את העצים
כדי להיווכח בברכת השבת, ובאושר העצום שהיא מעניקה לשומריה, צריך רק לקרוא את השורות הבאות. לא יותר.
העיר 'סלוניקי' ביוון היתה תמיד מושג-מקביל לישוב שפרנסתו מצויה בשפע, וזאת בשל הנמל הימי, והעולמי, שנבנה בשפת-ימה של העיר. המס ששילמו האוניות, ופריקת סחורתן, העניקו לעיר, ולתושביה, פרנסה רבה. התופעה הייחודית, והמרהיבה, ששלטה אף היא בנמל, כך סיפר הגר"י זילברשטיין (והודפסו הדברים בספר 'נפלאותיך אשיחה') – היתה, שכל הסַבָּלִים שפֵּרקו את סחורת האוניות, היו יהודים, וככאלה הם שבתו ממלאכה בשבת, ולא פינו את מטעניהם של הסוחרים היהודיים.
פעם – והיה זה ביום ששי – הגיעה לנמל אוניה עם מטען ענק של עצים, שהיה מיועד לסוחר יהודי עשיר, וכששמע מהסבלים שיתכן ולא יספיקו לפרק את הסחורה עד היכנס השבת, דרש מהם להמשיך במלאכתם גם ביום השבת.
'היֹה לא תהיה', הכריזו הסבלים היהודיים. 'אם לא תעשו זאת, רע-ומר יהיה גורלכם', איים הסוחר היהודי החצוף, ונסע לבלות את השבת באחד מכפרי הנופש ליד סלוניקי.
והנה, במהלך השבת הגיע לווילת-הנופש של הסוחר שליח-רץ מיוחד שהודיע לו שכל מחסני-העצים שלו עלו באש, ולא נותר מהם כי אם עפר ואפר. הסוחר לא ידע מה לעשות עם עצמו, ובשל התזזית והטירוף שנכנסו בו, עמד להשליך את עצמו לנהר, ורק בשל הפחד שאחז בו, נמנע מֵעֲשוֹת זאת.
בשובו לסלוניקי, הודיעו לו שמנהל הנמל מחפש אחריו בדחיפות. הוא מגיע לנמל, והמנהל מבקש ממנו לְפַנות מיד את… מטען העצים הענק שלו. לפתע התברר לו, שבשל שמירת השבת של הסבלים, לא אוחסן המטען במחסנים שעלו באש, והם נותרו לפליטה, כך שעתה יוכל לשוב אט-אט למסחר העצים.
ניגש הסוחר אל מנהל-הסבלים ונישקו בחיבה רבה, והודה לו על… שמירת השבת, שהביאה להצלת המטען הענק שנותר לו לפליטה.
צריך להוסיף משהו?
האם היה מותר ליהודי מרוקו להתפלל בשבת כמצוות המלך על עצירת הגשמים?
דיברנו קודם על הכנרת ועל הגשמים, ונספר שבשנת תשע"ח מלך מרוקו פנה ליהודֵי ארצו שיתפללו על עצירת הגשמים בעקבות הבצורת בממלכה. ולא היתה זו הפעם הראשונה; גם שלש שנים לפני כן שיגר המלך פנייה דומה, ואכן לאחר ימים אחדים נעתר השי"ת לתפילה, ויָרדו גשמים.
גם הפעם ביקשו ראשי הקהילות מכל היהודים שיתפללו, והקב"ה אכן האזין לבקשתם והחלו יורדים גשמים. נשאלה השאלה, האם מותר היה ליהודי מרוקו להתפלל על הגשמים גם בשבת?
ברמב"ם הלכות תעניות (ב' א') נאמר: 'אלו הן הצרות של הציבור שמתענים ומתריעין עליהם, על הַצָּרַת שונאי ישראל לישראל, על החרב, על המזונות ועל המטר. ובכל מקום אין מתריעין בשבת, חוץ ממזונות שצועקים בשבת, אבל אין מתריעין בחצוצרות'. אבל על צרת המטר אין מתפללים בשבת. השאלה היא, האם מפני כבוד המלכות היה מותר להתפלל בשבת?
והנה, במג"א (קי"ז ג') מובא, וכך פסק המשנ"ב (קי"ז סק"ט) בשם הרא"ש (כלל ד' סעיף י'), שאף בשבת שאין מתענים, מזכירים י"ג מידות ואומרים פסוקים על מטר.
ואפשר להביא ראיה לדינו של המג"א מכך שאנחנו אומרים בשמיני עצרת תפילת גשם, אף שחל בשבת, ולא אומרים שאסור בשבת להתפלל על כך, ובפרט שיש כאן כבוד המלכות.
בקובץ 'קול תורה' (תשרי ס"ה) הופיעה שאלה מעניינת בדבר יהודי שקיבל עיטור מראש הממשלה הרוסי ביום העצמאות שלהם שחל בשבת. הדבר היה כרוך בכמה איסורי דרבנן, והוא שאל מה עליו לעשות?
והתשובה היתה מתוך מאמר חז"ל (ברכות, ט' ב') 'לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל; ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים'.
וכיון שחייבים לחלוק כבוד למלכות, הרי כשהמלך רוצה לחלוק כבוד ליהודי, מותר לו לעבור על איסור דרבנן, משום חשש איבה.
אי-אפשר היה להאמין
שמעתי מעשה שאירע בישיבת לייקוואד, ואלמלא שמעתיו מבעלי המעשה, וממקורביו המובהקים של מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, לא הייתי מאמין שהוא התרחש במציאות ושזו היתה הוראתו של מרן הגר"א קוטלר:
בחדר האוכל של הישיבה הועסקה אלמנה בבישול המאכלים. היא היתה אשה עם לב-זהב, בעלת מידות נאצלות, אבל מה לעשות; המאכלים שבישלה לא הצטיינו בטעמם הטוב…
הבחורים ניגשו מדי פעם למרן ראש הישיבה, רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ובאו בקובלנה על המאכלים הלא-טעימים, מעשי-ידיה של האלמנה, שהם נאלצים לאכול. אבל ראש הישיבה, ביודעו את חומרת הפגיעה באלמנה, לא נקט בצעדים כלשהם, ולבחורים שהתלוננו אמר ש'גם אתם צריכים לשאת בנטל המצוה החמורה הזו שלא לפגוע באלמנה'!
חייהם נתונים בסכנה ממשית
ברם, כאשר המצב הפך לבלתי-נסבל, החליטו כמה בחורים סוררים לעשות מעשה. הם ניגשו בליל-שבת לסיר הגדול של הצ'ולנט שהכינה האלמנה, ושהיה מונח על ה'בְּלֶעךְ', והסירוהו משם!
כוונתם היתה שבבוקרו של יום השבת, משיגיעו הבחורים לסעודה, ולא ימצאו את הצ'ולנט על מקומו, תתעורר סערה בישיבה, וממילא הכל יבואו בטענות על המבשלת האלמנה, מה שיוביל בסופו של דבר לפיטוריה!
אלא שרצה השי"ת והדבר הובא מיד לידיעתו של מרן רבי אהרן זצ"ל. עכשיו צריכים לשמוע מה הוא הורָה לבחורים הללו. ושוב, אלמלא שמעתי את הדברים מהמקורות המוסמכים ביותר, לא הייתי מאמין!
ראש הישיבה ציווה על אלה שהסירו את הצ'ולנט לקחת את הסיר בחזרה, ולהניחו על ה'בְּלֶעךְ'!!!
פירוש הדברים הוא, שמרן הגר"א קוטלר הבין, שחייהם של הבחורים שלא ריחמו על האלמנה נתונים בסכנה ממשית, והם עלולים למות. מכיון שכך, הורה להם לעבור על איסור דרבנן (שהרי הצ'ולנט כבר היה מבושל, והיה בכך רק איסור 'חזרה'), וזאת כדי להציל את החיים שלהם!
אין הסבר אחר, מניח-את-הדעת, להוראתו של ראש ישיבת לייקוואד. ולמדנו מכאן את גודל העוון, והעונש הצפוי, למי שאינו מרחם על האלמנה.
ומה היתה הוראתו של מרן הגרי"ז?
אספר כאן מעשה נוסף עם אלמנה שהתרחש בעת שלימדתי בישיבת 'באר יעקב'. אלמנה זו לא היתה המבשלת במטבח, אלא שימשה כמלצרית והגישה את האוכל לבחורים.
ידיה של אלמנה זו רעדו במקצת, וממילא המאכלים החמים נפלו על רגליהם של הבחורים… המרק המהביל, וכן בשר-העוף וה'תוספות' שהוגשו כשהם חמים, לא רק שלכלכו את בגדיהם של הסועדים, אלא גם גרמו להם לכוויות.
גם במקרה זה, ניגשו בחורים אל ראש הישיבה, מרן הגרמ"ש שפירא זצ"ל, והתלוננו בפניו על כל הנ"ל, וביקשו להחליף את המלצרית.
רבי משה-שמואל שמע את הדברים, ואמר שלא יעשה מאומה מבלי להיוועץ בדעת רבו, מרן הגרי"ז מבריסק.
ומה היתה תשובתו של מרן? – 'אם הבחורים חֲפֵצֵי-חיים הם, שלא יפגעו בעבודתה של האלמנה! ובאשר לטענותיהם שהמאכלים החמים נופלים על בגדיהם ורגליהם, יש לכך פתרון קל מאוד; שיזוזו קצת הצידה… או כל פתרון אחר… העיקר, לא לפגוע כהוא-זה באלמנה'!
שמירת שבת כהלכתה כפתרון לספיקות של אמונה
כל בר-בי-רב מבין שכוחה העצום של המחשבה, פועל לשני הכיוונים… לטוב ולמוטב… יש מחשבות של אמונה, ויש מחשבות של ההיפך-מזה…
בדור שלנו אפשר להיתקל במקרים אבסורדיים, כמו זה למשל שהגיע לאוזנינו מראש ישיבה, שסיפר שאחד הבחורים הטובים ביותר בישיבתו, והמצטיין הן בלימוד והן במידותיו הטובות, סובל מספיקות באמונה.
חברי החדר של הבחור באו וסיפרו שהבחור המצטיין הזה מדבר בעניינים שיש בהם כפירה. השאלה שהוצגה בפנינו על ידי ראש הישיבה היתה האם צריך לסלק בחור שכזה מהישיבה, או לא.
בתחילה, ניסיתי להתחמק מהשאלה המאוד-מאוד קשה הזו, ואמרתי שהדבר צריך להיות נתון להכרעתם של גדולי הדור. ברם, ראש הישיבה לחץ עליי, ולכן התפללתי להשי"ת שייתן עצה טובה בליבי, והנה הזדמנה לי אגרת שכתב מרן הסטייפלער זצ"ל והודפסה בספר 'קריינא דאיגרתא'.
'סובל מזה נוראות'
מעיון בדברי האגרת אפשר להבין שהשאלה שהוצגה בפני מרן ה'קהילות יעקב' היתה זהה לשאלה של ראש הישיבה. גם שם היה מדובר בבחור שהסתבך בספיקות באמונה, ומרן זצ"ל כותב לו כך:
"מכתבו קיבלתי, ובדבר בחור אחד שהסתבך בספיקות באמונה, בשכר ועונש, וסובל מזה נוראות, כמה פעמים באו אצלי כאלו, ואני מייעצם שלא לחשוב כלל מזה, ויעסקו בתורה ובמצוות, אפילו יהא משום ספק.
"עצות טבעיות אין לזה, רק עצות סגוליות. העצה האחת – היא שמירת שבת כהלכתה בדקדוקיו ופרטיו, היינו שילמד היטב השו"ע עם המשנה ברורה, עד שיהא בקי בהם מאוד, וילמד על-מנת לקיים כל הכתוב.
"וגם לא לדבר דברים בטלים בשבת, זולת את ההכרח, וכל שכן שלא לקרוא עיתונים וספרים בשבת, רק או לעסוק בסעודה ושינה, או לעסוק בתורה. ובמשך זמן קצר לפי ערך, יִראה נפלאות, שכל הספיקות אינם מבלבלים אותו כלל (אף על פי שעדיין לא ימצא תירוץ). כך היא המציאות.
"ובלבד שיהא זה השמירת-שבת לשם שמים, אפילו כדי ליישר האמונה. אבל אם הכוונה היא רק להקל הצער הנפשי, אין זה מועיל כמעט כלום, כיון שאין זה לשם שמים. והוא בדוק, שעל ידי זה זוכין לטהרת האמונה, וכהאי גוונא אמרו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו, וכפירה הוא כעין עבודה זרה.
"גם יאמר בכל יום בשחרית ובמנחה פרשת התמיד, והוא על פי מאמר חז"ל עולָה מכפרת על הרהור הלב, ואמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה.
"עוד יש עצה בדוקה לבטל הספיקות, אלא שהיא קשה מאוד, דהיינו הענווה, שבזמן שהוא תופס עצמו באמת כ'אין', וכדבר שאין בו שום חשיבות, והוא נכנע לפני הקב"ה – פורחין מיד כל הספיקות, ולא איכפת ליה בהם כלל, אלא שכשאמרו ענווה, קשה מאוד להשיגה באמת, שלא בדמיונות בעלמא, ואכמ"ל".
"הנה לפנינו" – אמרתי לראש הישיבה – "כמה עצות בדוקות שיצאו מקולמוסו של מרן הסטייפלער זצ"ל, ואפשר לומר לבחור לאמץ אותן, או חלק מהן".
(מתוך הספר 'שבת בשמחה'. הובא ב'קול ברמה' – בטאון רמת אלחנן. שבט תשפ"ד)