שתי אצבעות לא נדבקות סתם
הבן שלי הלומד בישיבה שבר את המשקפיים. שלחתי לו דבק חזק מאד כדי שידביק אותם, דבק טוב כזה, שלא הדביק לו רק את המשקפיים, אלא גם שתי אצבעות… במאמץ רב הצליחו להפריד את האצבעות, אך הן המשיכו לכאוב ולהציק לו.
כעבור כמה ימים הוא הגיע הביתה, לבית שמש, כדי ללכת אתי למכירה מוזלת של כובעים. נכנסנו לחנות, והוא התלונן באזני: "כואבת לי האצבע".
אמרתי לו: "מעניין מאד למה זה קרה לך. אולי צריך לתקן משהו שקשור לאצבעות?"
ואז הבן שלי נזכר: "כן, כשהייתי בחיידר, המלמד שלי נהג לשאוף טבק, ואני לעגתי לו על כך. בדיוק בשתי אצבעות אלו שנדבקו לי, היה המלמד נוהג לקחת את קמצוץ הטבק. עלי לבקש ממנו מחילה".
עודו מדבר, והנה, מי נכנס למכירה? – המלמד!… בני ניגש אליו וביקש את מחילתו. המלמד אמר שהוא כלל לא נפגע מבני. ובכל זאת, ההשגחה הפרטית כל כך בלטה לעין, שהמסקנה שלי היא, שגם אם האדם שפעלו נגדו כמעט לא נפגע, בכל זאת יש לבקש מחילה.
הצ'ק חזר והמסר נקלט
יש לי קשר קבוע עם נדיב דגול. בכל פעם שאני מגיע לאמריקה, הוא נותן לי עשרת אלפים דולר. כבר שש עשרה שנים שאנחנו בקשר, ומטבע הדברים אני חש מחויבות אליו. חשוב לי שיהיה לו נעים אתי.
בשנה האחרונה כשהגעתי לחו"ל, פגשתי את הנדיב ושוחחתי אתו סמוך לבית הכנסת. כאשר התפילה התחילה נכנסנו פנימה, והמשכנו לשוחח. לא שלא ידעתי שאין לדבר בעת התפילה, רק שפשוט לא היה לי נעים להפסיק. והאמת היא שלא ממש דיברנו, אלא רק סיימנו לדבר ברמזים.
לצערי הרב, השיחה לא היתה לכבוד בית המדרש או לכבוד הבורא יתברך, אלא לכבודי, שלא אפסיד את הקשר עם הנדיב.
למרבה הפלא, באותה שנה שינה הנדיב ממנהגו, ובמקום לתת לי עשרת אלפים דולר הוא נתן לי המחאה של שלושת אלפים דולר בלבד, ואם לא די בזה, הצ'ק חזר…
ראיתי בחוש שהכסף והזהב הם מהקב"ה בלבד, ואין לעשות חכמות. בשעת התפילה אין לדבר, ולא יועילו כל התירוצים שבעולם. הודו להשם, קלטתי את המסר.
(פורסם בגיליון 'השגחה פרטית')