מאת: הרב צבי גטקר
"והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (כד יב)
סיפר הגאון רבי יצחק פרוכטר שליט"א מראשי ישיבת תפארת ישראל, כחתן צעיר במשפחת הגאון רבי חיים שאול גריינימן זצ"ל, נדהמתי להכיר כי צעירים ממני מבני המשפחה בקיאים בחלקים נרחבים מאוד של הש"ס והפוסקים, אני שעמלתי בתורה היטב, חפצתי מאוד להבין את סוד השיטה שנותנת להם את העריבות והזכרון.
בהזדמנות הראשונה כששהיתי לבד עם הסבא רבי חיים, גיליתי לפניו את ליבי, ובקשתי כי ילמדני מהי השיטה והדרך.
רבי חיים חייך כדרכו וביקשני להוציא כרך גמרא מהארון, הבאתי איזושהיא מסכת שנפלה תיכף לידי, הסבא פתח והחל ללמוד עימי בחברותא, את המשנה, הרש"י התוס', ושוב את הגמ' והרש"י והתוס', בסבלנות ובנעימות.
כשגמרנו את העמוד אמר לי ר' חיים, שמת לב כמה זמן לקח לנו ללמוד עמוד?, האמת היא כי הלימוד היה בסבלנות כ"כ נעימה שלא היה לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל הסבא הראה לי כי עברה לעינו קצת יותר ממחצית השעה. ואז אמר לי הסבא כך:
אם לומדים בנעימות ובסבלנות, בלי לחץ לבלוע את כל התורה ביום אחד, גם אם דף גמרא לוקח ללמוד אותו שעתיים, בן ישיבה שלומד כל יום 8 שעות לכה"פ, יספיק ביום 4 דפי גמרא, וא"כ את כל הש"ס ייקח לו בערך שנתיים לסיים.
אז ברור שאברך צעיר כבר יכול לאחוז בחלקים נרחבים מהש"ס, כי הרי זה מתוק ומשמח.
כל הבעיה שהאברכים רוצים כביכול להספיק עוד יותר מהר מזה, ואז אין זמן להרגיש את המתיקות, את השמחה והאושר, שבסיום לימוד מתוך מנוחת הדעת.
אך פה עולה שאלה גדולה.
הגאון רבי מתתיהו סלמון זצוק"ל משגיח ישיבת ליקווד, רגיל היה לזעוק, רואים בחורים שלא לומדים רח"ל, יורדים מהדרך, למה זה קורה.
אני יאמר לכם: חכמינו תיקנו שכל אחד מישראל יתפלל כל בוקר על כל כלל ישראל 'והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפי כל עמך בית ישראל', ואנחנו, אולי אנחנו מכוונים על עצמנו בשעת הברכה.
לילדים הללו חסר התפילות שלנו, אם כולנו נתפלל ברגש והערב נא, ברור שלא יהיו נידחים.
כך היו דבריו תדיר.
והשאלה היא, הרי התורה היא מתוקה מדבש, מדוע צריכים תפילה בשביל זה?
או כמו שהיה שואל הגאון רבי שמואל בירינבוים זצ"ל ר"י מיר בארה"ב, שאהבת התורה שלו לא היה לה גבול, הוא היה מתפלא תמיד, מה פירוש לבקש בכלל והערב נא, הרי זה מתוק! זה טעים!, וכי מישהו פעם התפלל רבונו של עולם תעזור לי להרגיש את מתיקות המיני מרקחת שאני אוכל?
הרי מה יותר מתוק מדף גמרא?!
והתשובה תתבאר עפ"י שני סיפורים קצרים.
- סיפר אחד מנכדי הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל מקים עולה של תורה בא"י אחרי שנות הזעם.
ישנתי אצלו בבית, ואף פעם לא הצלחתי להתעורר לפניו לראות איך נראית קימת הבוקר שלו, הוא שכב לישון הרבה אחרי, וכשפקחתי את עיני הוא כבר נעור מזמן.
ערב אחד גמרתי בליבי שהיום אני אראה כיצד הוא מתעורר, לא עצמתי עין כל הלילה, וכששמעתיו נעור, עשיתי עצמי כישן והצצתי לראות מה מעשיו.
רבי לייזר' יודה כמו שהוא היה מכונה, ניגש ע"י ארון הספרים מברך את ברכות התורה והשחר, ואז ליטף קלות את הגמרות ואמר בקול נרגש, 'גוט מארגן גמרות', בוקר טוב גמרות יקרות, ובוקר טוב מסכת בבא בתרא האהובה, שאותה למדו באותה עת בישיבה.
כך היה הקשר שלו לספרים, לתורה.
- מובא בספרי חסידות קלויזינבורג, כי הרבי הקדוש מצאנז קלויזנבורג, שכידוע היה מדבר עם הקב"ה תדיר, היה מתחיל את יומו בחדרו שבקריית צאנז בנתניה בברכות התורה נלהבות.
שהיו נאמרות בערך כך, ברוך אתה ה' וכו' לעסוק בדברי תורה, והערב נא ה' אלוקינו, רבונו של עולם אני מבקש ממך לפחות היום, רק היום, את דברי תורתך בפינו..
תחנונים, על החיים, רק היום אני מתחנן לפניך יום אחד תתן לי, מתיקות התורה.
ע"כ המעשים. ומהם אנו למדים יסוד אחד.
נכון, לימוד התורה, הוא מתוק, דברי התורה הם מתוקים מדבש ונופת צופים.
אבל מה שאנחנו מתחננים לרבונו של עולם, זה להתחבר באופן אישי, נפשי עמוק, מאין כמוהו, לערבות התורה, יש את המתיקות הרגילה, תורה היא מתוקה.
אבל יש בתורה דרגות על דרגות על דרגות, של חיבור עמוק, שאין לו סוף.
ועליו כל בוקר יש לנו לבקש.
מה שהיה אתמול הוא לא נוגע להיום, יש עוד מה להתחבר, עוד מה להרגיש, יש עוד עומק למתיקות! עד כדי כך.
והמתיקות העמוקה יותר הזאת היא לא בונוס, חלילה, היא מינימום.
רבונו של עולם אנחנו מתחננים בערגה, אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה חמלת עלינו, כשנתת לנו בחמלתך תורה כזו מתוקה ועריבה, אבל אבינו אב הרחמן, אנחנו מתחננים, תרחם, רחמים, אנא ממך, תן אותה בליבנו, עמוק בנשמתנו, אנחנו לא מסוגלים בלי חיבור עמוק יותר מאתמול, אנא ממך, אב הרחמן.
(לתגובות והארות [email protected])