אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מברכת התורה מקל וחומר. ברכות כא, א
בפשטות, דברי הגמרא תמוהים מאוד, מה השייכות בין ברכת המזון לברכת התורה, ברכת המזון האדם מברך על מה שאכל ושבע וגופו מתקיים, וברכת התורה היא על מצות תלמוד תורה אותה הוא זוכה לקיים, ולכאורה אין שייכות בין ברכות אלו, ומה שייך ללמוד בקל וחומר מברכת המזון לברכת התורה ולהיפך. כך תמה מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (פרק ד, ביאורים לתשובה י).
והוא מוסיף ותמה, שגם כאשר הגמ' דוחה שאין ללמוד זה מזה, אין הגמרא משיבה כמו שהקשינו, אלא הגמרא פורכת את הק"ו משום שיש איזה הבדל, שהאוכל נהנה מאכילתו ואין לדמותו ללומד תורה, והלומד עוסק בחיי עולם, ואין זה דומה לאכילה שהיא חיי שעה. אך לכאורה הדחייה של הגמ' היתה צריכה להיות שמעיקרא אי אפשר ללמוד כלל שני דינים אלו זה מזה, כי אין כל קשר ביניהם.
מכח הקושי האמור, למד מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל יסוד גדול, אכן ברכת התורה אינה כמו שאר הברכות על קיום המצוות, אלא היא דומה יותר לברכת הנהנין, דהיינו הלומד מברך על התועלת וההנאה הרוחנית שיש לו מלימוד התורה. ובזה, אכן דומות ברכת התורה וברכת המזון זו לזו, ברכת המזון היא על ההנאה והחיות והקיום הגשמית שהאדם מקבל מהמזון, וברכת התורה היא על ההנאה והחיות והקיום הרוחני, לו אנו זוכים ע"י לימוד התורה. ולכן, למדה הגמרא דיני ברכות אלו זו מזו בקל וחומר, האם יש לברך עליהן לפניהן או לאחריהן. אלא שבכל זאת דוחה הגמרא, שיש סיבה להצריך ברכה על המזון יותר מברכת התורה, כי האדם מרגיש הנאה מאכילתו, ומצד שני יש להחמיר יותר בברכת התורה, שכן היא על חיי עולם. אולם ביסודם של דברים, מלבד הבדלים אלו, יש מכנה משותף יסודי שבו שווים שתי ברכות אלו, שהן ברכות על הנאת הקיום והחיות, הרוחני או הגשמי.
מעין דברים אלו, אנו מוצאים גם בספר החינוך (מצוה תל) שמביא את דברי הגמ' בסוגייתנו, שבה מבואר שחיוב ברכת התורה היא לפני הלימוד, וברכה על המזון מהתורה היא לאחר האכילה ולא לפניה. ושואל על כך החינוך, מה טעם החילוק בין הברכות. ושאלה זו נובעת מההבנה ששתי הברכות הללו דומות במהותן, בשניהם האדם מברך על התועלת שיש לו ממה שלפניו, ולפיכך שאל בעל ספר החינוך מדוע ברכת המזון היא לאחר האכילה וברכת התורה היא לפני הלימוד.
על שאלה זו משיב בספר החינוך שם תשובה נפלאה, הקב"ה מצווה את האדם שיכיר טובה ויודה על ההנאה, לאחר שהוא מרגיש שקיבל את ההנאה. ובזה יש הבדל בין הנאה גשמית על אכילה לבין הנאה רוחנית מלימוד התורה. הנאה גשמית אדם מרגיש רק לאחר שהוא אכל ושבע ונהנה, ואז ניתן לדרוש ממנו שיכיר טובה ויברך על מה שקיבל. אך הנאה רוחנית ושכלית מלימוד התורה, האדם משיג ומבין אותה אף כשהוא ניגש ללמוד. הנפש הרוחנית מכירה כבר לפני תחילת הלימוד את הצורך להודות על מתנה נפלאה זו, ולכן חיוב ברכת התורה הוא לפני הלימוד.
נשיא דרשו, הגאון רבי דוד הופשטטר שליט"א, בספרו מועד לדוד (סי' פד) עומד על ההבדל בין ברכות התורה, שהראשונה היא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", והשניה היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ומבאר, שהברכה הראשונה היא על עצם מצוות תלמוד תורה, כשאר ברכת המצוות, והברכה השניה היא ברכה מיוחדת של נתינת שבח והודאה על המעלה הרוחנית שנתן לנו הקב"ה את תורתו וקרבנו אליו, וכאמור לעיל שעובדה זו שנתן לנו הקב"ה חיות רוחנית ע"י התורה, מחייבת אותנו בהודאה. ומוסיף, שלכן אמרו בגמ' (לעיל יא, ב) שברכה זו היא "המעולה שבברכות", כי יש בה הודאה על כללות החיים הרוחניים שניתנו לנו, ולא רק על מצות ת"ת.
מהדברים האמורים אנו יוצאים עם הרגשה והבנה חדשה במהות ברכת התורה שאנו מברכים כל בוקר, אין זו רק ברכה על קיום מצווה מסויימת, אלא זו הודאה שמתאים לפתוח איתה את היום, הודאה על כל המהות הרוחנית שלנו, על כך שקיבלנו את התורה ובכך נתרוממנו מגויי הארצות ומשפחות האדמה, נעשינו קרובים אל ה', וניתנה לנו האפשרות לזכות לחיי נצח רוחניים.