היה זה לפני כ-35 שנה, הייתי אז המלמד של תלמוד התורה קמניץ, ואחד הבחורים מהכיתה הגבוהה ביותר של החיידר, הגיע לגיל מצוות. הוא התגורר בקטמון, ואת חגיגת הבר המצווה הם עשו בבית. מזג האוויר היה חורפי, גשם זלעפות ירד בירושלים, אבל כמובן שלא יכולתי להימנע מהגעה לבר מצווה של תלמיד בחיידר.
נסעתי באוטובוס, איני זוכר אם זה היה קו 4 או קו 15, וירדתי מהתחנה בקטמון, כשהגשם התחזק באופן משמעותי ורוחות חזקות נשבו בכל עוז, הסתובבתי ברחוב בחיפושים אחר ביתו של הבחור, הגשם הגיע מכל הכיוונים, כך שהמטרייה לא עזרה לי להימנע מרטיבות. חיפשתי וחיפשתי, עד שמצאתי את ביתו של הבחור באיזו סמטה קטנה שם, כשכבר הייתי רטוב עד לשד עצמותי.
והנה, רגע לפני שאני נכנס לבניין, עוצרת מונית בסמוך, הדלת נפתחת ומהמונית יוצא לא יותר ולא פחות מראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. נתתי לו לעבור לפני, הוא נכנס לבית והושיבו אותו ב'מזרח', ומיד לאחר מכן נכנסתי גם אני ומאחר והייתי מנהל הת"ת של בחור הבר מצווה זכיתי והושיבו אותי ליד רבי חיים שמואלביץ.
אמרתי לו, אני מבקש מראש הישיבה רשות לשאול שאלה… אמר לי רבי חיים, נו… תשאלו. בואו ונשמע מה בפיכם?
אמרתי לו ילמדנו רבינו, הרי היום יום חמישי בערב, אתם הרי אמרתם מקודם שיעור כללי כמו בכל יום חמישי, לפני כן באותו יום נסתלק איזה אדם גדול, ורבי חיים נתן שם כזה הספד 'מוראדיג', עם כל הכוחות, בטח לא קל לכם לבוא עד קטמון בשביל להשתתף בבר מצוה, הרי לא מדובר באיזה אדם חשוב מאוד, או קרוב משפחה שלכם, בטח הייתה לכם סיבה מיוחדת למה הטרחתם את עצמכם כל כך כדי להגיע לבר מצווה הזאת, ואני סקרן לדעת מה היתה הסיבה המיוחדת הזאת?
לפני שאני אגיד לכם מה ענה לי רבי חיים, אני רוצה לסבר את אוזנכם שתבינו כמה הוא היה מותש אחרי אמירת 'שיעור כללי'.
אני התחבאתי פעם מתחת לספסל בישיבת מיר
אני התחבאתי פעם מתחת לספסל בישיבת מיר, כשרבי חיים הכין את השיעור כללי שלו. רציתי לראות איך הוא מכין את השיעור.
רבותי, הוא עבד כמו אריה! הוא היה עמל בסוגיא ולאחר מכן היה מכין את עצמו ומתכנן בדיוק איך הוא יאמר את השיעור. הוא עמד שם, מול החדר הריק מאדם, רק שולחנות וספסלים היו שם, אני הרי הסתתרתי מתחת לאחד הספסלים והוא לא ראה אותי. הוא שאג את השיעור, כאילו הוא אומר אותו בפני היכל מלא מפה לפה. לאחר מכן כשהגיע זמן השיעור ובית המדרש היה מלא, כולם ראו איך שהוא אומר את השיעור עם כל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים שלו. זה בוודאי התיש אותו מאוד. הוא היה ממש באפיסת הכוחות לאחר מכן.
אמר לי ראש הישיבה "ר' משה אהרן, איהר האט גוט גילערנט" – אתם הבנתם את זה היטב, אני באמת באפיסת הכוחות, באתי ממש במסירות נפש.
"נו, אז למה באמת באתם לכאן?", שאלתי, והוא ענה לי תשובה שהממה אותי. "מה זאת אומרת למה באתי? הרי אני מחויב בהכרת הטוב לאבא של חתן הבר מצוה. אני הרי אומר כל ליל שבת 'שמועס' – שיחה, בהיכל הישיבה, והוא, אבי בחור הבר מצוה מגיע כל ליל שבת משכונת קטמון ועד לישיבת מיר כדי לשמוע את השיחה שלי.
הוא הרי עושה איתי ממש חסד. אם הוא לא היה מגיע לשיחה ועוד אחרים לא היו באים, למי הייתי מוסר את השיחה? אברך שמטריח את עצמו עד אלי כדי לשמוע אותי, ועוד מכזה מרחק, איך אני יכול למנוע את עצמי מלבוא לשמחה שלו, בתואנה שאני עייף ותשוש???
"אם זה היה בשביל כסף, לא הייתי הולך", הוסיף הגר"ח שמואלביץ. באמת שאני תשוש כל כך ששום דבר לא יכול היה לגרום לי לעשות את הדרך הזאת. אבל מדובר בהכרת הטוב! על הכרת הטוב לא מוותרים! בזה לא מתפשרים!".
**
פעם שמעתי על בחור אחד בישיבה שהוא מדבר בחוצפה לאביו ולאמו
אתם שומעים, תלמידים יקרים? אתם שומעים מה אומר רבי חיים שמואלביץ? על הכרת הטוב לא מתפשרים. אין שום תירוץ בעולם שיכול להצדיק הימנעות מהכרת הטוב.
ואת זה אומר רבי ראש ישיבת מיר, שמישהו 'עושה לו טובה' כשהוא בא לשמוע את השיחה שלו מדי שבוע.
ומה נענה אנחנו? אתם יודעים כמה הכרת הטוב אתם חייבים להורים שלכם? כמה הכרת הטוב את חייבים למגידי השיעורים שלכם! אתם מתיישבים כל יום ושומעים שיעור נפלא, הכל מוכן ומזומן, השאלות והתשובות, החידושים והחידודים. אתם יודעים כמה שעות של הכנה מונחות מאחורי כזה שיעור, כמה פעמים המגיד שיעור נשאר ער בשעות הקטנות של הלילה כדי להכין את השיעור?
הרי גם אני הייתי מגיד שיעור כאן, בישיבה קטנה של קמניץ, ברוך ה', הבחורים פה בישיבה הם בעלי כישרונות, יש ביניהם תלמידים שיודעים ללמוד יותר טוב ממני. אז איך אני יכול למסור להם שיעור? הייתי צריך להכין אותו הדק היטב כדי לבוא מוכן, ואם לא הספקתי בזמנים הרגילים הייתי קם בשעה שתיים וחצי בלילה, ומכין את השיעור עד שחרית, כדי שהתלמידים יקבלו שיעור מוכן.
פעם שמעתי על בחור אחד בישיבה שהוא מדבר בחוצפה לאביו ולאמו. אמרתי לו, אתה לא תדע אף פעם כמה הכרת הטוב אתה חייב להורים שלך, עד שיהיו לך ילדים משלך, ותישאר ער לילות שלמים כשהם בוכים ולא מרגישים טוב, ותתרוצץ איתם לרופאים כשהם יהיו מצוננים וכדו', רק אז תתחיל להבין כמה ההורים שלך השקיעו בך וטרחו בשביל, ואתה אפילו לא יודע על זה, ולא מבין כמה אתה צריך להעריך את זה.
הכרת הטוב להורים, זה המינימום הנדרש. להיות בן אדם, להכיר טובה למי שגמל עמך טובות בלי סוף, על אחת כמה וכמה שיש מצוות כיבוד אב ואם.
וצא ולמד מכאן כמה הכרת הטוב חבים אנו לבורא עולם, על כל החסדים האינסופיים שהוא גומל עמנו בכל עת ובכל רגע.
**
אבל אם תנסו פעם לנגוע בכבוד שלי, או אז אתם תראו איך שאקפיד…
פעם שמעתי ממו"ר רבי אלי'ה לאפיין, בשיחה שאמר לנו במטרה להחדיר בנו את המידה של סלחנות לאנשים, לא להקפיד על מי שפגע בנו בשוגג או במזיד. "צריך לסבול ולקבל אפילו כשמישהו עשה לי איזה עוולה", הוא אמר, והוסיף שמדובר בעבודה קשה שבמקדש, צריכים הרבה עבודה להגיע לזה.
"אתם הרי חושבים שאני לא מקפיד", אמר רבי אלי'ה, "והאמת היא שאני באמת לא מקפיד, אבל למה? אין לי שום סיבה. הרי כשאני נכנס לישיבה כולם קמים לכבודי, וכשמגיע 'קריאת שמע' מחכים לי שאסיים עד 'ה' אלוקיכם אמת', וכשמגיעים לשמונה עשרה מחכים לי עד שאני פוסע 'עושה שלום'.
"על כבוד אני לא מקפיד כשנותנים לי כבוד, כי עוד לא שמענו על מישהו שמקפיד על מי בגלל שהוא נותן לו כבוד…
"אבל אם תנסו פעם לנגוע בכבוד שלי, או אז אתם תראו איך שאקפיד… או אז אתם תראו מה זה נקרא להקפיד… כי כשפוגעים בכבודו של אדם, אז אפשר לראות מה הוא האדם, ואם הוא קפדן או לא.
"מסופר מעשה נורא על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא היה אדמו"ר וגם היה רבה של העיר ברדיטשוב, תלמיד חכם מופלג, והיו בעיר אנשים שהתנגדו לו בכל תוקף. שנאו אותו עד מאוד.
"דרכו היתה שהוא היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין בביתו, וצועד כך לבית הכנסת לתפילת שחרית. פעם בעודו צועד ברחוב עם טלית ותפילין פגעה בו אשה אחת שבעלה היה מגדולי המתנגדים אליו, ובידה היה סיר מלא במים קרים, היא התקרבה לרבי לוי יצחק ושפכה עליו את כל תכולת הסיר.
"הוא נרטב מהראש ועד הרגליים, והיא הוסיפה לגעור בו "לך מכאן! מה אתה עושה פה?".
מה היה עושה מישהו אחר, אחד שאין לו מידות טובות? הוא מיד היה מקלל אותה ודבריו היו מתקיימים כי הוא הרי היה צדיק וככל היוצא מפיו ייעשה. אבל לא, הוא לא התנהג כך, הוא היה אדם שעבד על עצמו. לכן, הוא מיד אמר רבש"ע אני מבקש ממך אל תעניש אותה על המעשה הזה, שהרי היא אשה כשרה.
איך אפשר לומר על אשה ששופכת מים על רב העיר שהיא 'אשה כשרה'? פשוט מאוד, בגמרא כתוב "איזו היא אשה כשרה העושה רצון בעלה", נו, בעלה של אשה זו בוודאי רוצה בכך כי הוא מגדולי המתנגדים לרב, ואם כן היא עושה את רצונו. לאשה כשרה לא צריך לעשות כלום, לא מגיע לה שום עונש…
הסיפור הזה הוא סיפור נפלא. כל אחד שישמע אותו יגיד שזה מעשה נורא ונפלא. אבל זה יפה ונפלא רק כשזה על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אם יהיה עליך, הסיפור לא יהיה נפלא בכלל, אם מישהו ישפוך עליך מים, לא סיר שלם, אלא רק כף אחת עם מים קרים, מה תהיה התגובה??? הסיפור כבר ייראה אחרת לגמרי..
***
נספר מעשה נורא שהיה בקובנא
ואם בענייני כבוד עסקינן, נספר מעשה נורא שהיה בקובנא, כשרקדו בשמחת תורה בהתלהבות גדולה, ולקחו את רבי איצלה מפטרבורג, נשאו אותו על כפיים ושרו "צדיק כתמר יפרח".
שמו לב שגם רבי איצלה מוחה כפיים בהתלהבות ושר עם כולם, אבל מישהו חד עין שם לב מעקימת שפתיו שהוא אומר משהו אחר. התקרבו אליו ושמעו שהוא צועק בקול ומשמיע לאוזניו: "שלפעט די נבלה, שלעפט די נבלה", כלומר, "תסחבו את הנבילה", כך הוא אמר על עצמו, כדי שלא להתפתות ליהנות מהכבוד שנתנו לו!
ומעשה היה עם איזה רב חשוב שהתארח פעם בכפר חסידים אצל ר' אלי'ה לפיאן, וישן עמו באותו חדר. כשהתעורר הרב האורח, הוא ראה שרבי אלי'ה כבר לבוש בבגדיו, עומד בחלון ומדבר לעצמו.
התאמץ האורח לשמוע מה אומר רבי אלי'ה, ושמע שהוא חוזר שוב ושוב על הפסוק "לא תביא תועבה אל ביתך".
האורח נבהל עד עמקי נשמתו, בענוונתנותו הוא חשב שאולי רבי אלי'ה מתכוון אליו ומייסר את עצמו למה הוא הכניס כזה אורח פחות אל ביתו…
בדרך לבית הכנסת הוא הרהיב עוז ושאל את רבי אלי'ה למה שינן את הפסוק הזה, ולמי הוא התכוון באמרו 'תועבה'…
אמר לו רבי אלי'ה, "מה? לא הבנתם לבד? הרי אני הולך עכשיו לישיבה, וכשאכנס לבית המדרש כולם יקומו לכבודי. בקריאת שמע ימתינו לי, ובשמונה עשרה לא יתחילו חזרה הש"ץ עד שאסיים את תפילת הלחש.
"כל הדברים האלו יכולים חלילה וחס לגרום לי להיכשל בגבהות הלב, גאווה. והרי גאווה זה המרחיק את האדם מהקב"ה יותר מכל דבר אחר. "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". נורא ואיום. לכן, בכל בוקר לפני שאני הולך לישיבה, אני מתבונן בעניין, ומחזק את עצמי שלא להתפתות לכבוד הזה, שלא להיתפס לגאווה חס ושלום!