הרב חגי ולוסקי
"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (כד, א)
מתי הקב"ה אמר זאת למשה?
מדרש אגדה: "זה המעשה היה קודם מתן תורה, ואמר למשה עלה כי לך הגדולה ראויה מחברך, ועל זה נאמר 'וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ'". וביאר רבי יונתן בן עוזיאל: "ביומא שביעאה לירחא סק קדם ה'", ביום השביעי לחודש עלה לפני ה'. באופן דומה ביאר רש"י, שכתב: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו 'עֲלֵה'".
רשב"ם: הפסוקים שמתארים את שאירע במעמד הר סיני, שכתובים לאחר עשרת הדברות, ועד פסוק זה נאמרו להם ביום ששמעו את עשרת הדברות. פסוק זה אמר הקב"ה למשה כשירד מההר, שיעלה למחרת.
הרמב"ן: כל הפרשיות כתובות כסדרן. מיד לאחר מתן תורה, בו ביום אמר הקב"ה למשה את כל האזהרות על עבודה זרה, וציווה אותו הקב"ה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' וכל המצוות שכתובות בהמשך. לאחר מכן נאמר לו פסוק זה, וציינה התורה שמשה עשה כפי שציווה אותו הקב"ה ובתגובה קיבלו בני ישראל את הכל בשמחה ואמרו 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. באותו יום כתב משה בספר את כל שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר שלמחרת לכרות להם ברית על הכל, ובנה את המזבח וזבח את הזבחים.
***
"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (כד, ז)
לאחר שאמרו 'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה' (לעיל פסוק ג), מה הוסיפו באמירת 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'?
אבן עזרא: בתחילה סיפר להם וענו בקול אחד 'נַעֲשֶׂה'. פסוק זה מלמד שלאחר שקרא באזניהם את כל הנכתב בספר, הוסיפו 'וְנִשְׁמָע'.
חזקוני: "אין מוקדם ומאוחר בתורה, הם התוכחות, כדאיתא במכילתא. רבי ישמעאל אומר: בתחילת הענין מהו אומר? 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ…' (ויקרא כה, ב), שמטין ויובלות, ברכות וקללות. ובסוף הענין מהו אומר? 'אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת' (ויקרא כו, מו), אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל את הדם וזרק על העם, שנאמר 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם'. אמר להם: הרי אתם תפושים קשורים וענובים, מחר בואו וקבלו עליכם כל המצוות".
רש"ר הירש: שבועתם 'נַעֲשֶׂה' היתה ביחס לתורה שבכתב, שבה נכתבו רק יסודות המצוות בקיצור לשון, כפי שידוע לנו. התורה שבכתב חסרה ואינה שלמה ללא המסורת שבעל פה, ולכן הוסיפו בני ישראל בפסוק זה 'וְנִשְׁמָע', לאמור: 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה", ולא רק כללי היסוד שקראו כאן באוזננו 'נַעֲשֶׂה'. לצורך העשיה גם 'וְנִשְׁמָע', הווה אומר: על ידי לימודם וקיומם של הדברים שנשארו מסורת שבעל פה, נגיע לעשות את רצון ה' באמת ובשלמות.
***
"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (כב, יז)
מדוע כתבה התורה 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה', ולא כתבה 'מות תמות'?
רשב"ם: התורה כתבה 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תתייאש מלחקור אחריהם, לא תניחם לחיות על ידי עצלות, אלא חקור אחריהן להורגן.
רמב"ן: בכל חייבי מיתה כתוב 'מות יומת', משום שחייב מיתה ויש על כך מצות עשה להמיתו, כפי שכתוב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ', אולם במכשפה לא כתוב 'מות תמות', התורה החמירה בה, להזהיר אותנו בלאו חמור יותר, שלא נחיה אותה, משום שהיא מביאה תקלות רבות והשוטים מתפתים אחריה.
חזקוני: כדי ללמדנו שכל הקודם לפגוע בה זכה. אם נשהה אותה עד שתעמוד לדין, היא עשויה להינצל.
רבי חיים פלטיאל: משום שאם היה מפרש באיזו מיתה ימות, היה עליו להתרות בו, ולא היו יכולים להרגו. לכן כתוב 'לֹא תְחַיֶּה', כלומר לא תניח לה לחיות אפילו לא רגע אחד.
אברבנאל: "והנה אמר 'לֹא תְחַיֶּה' ולא אמר 'מות יומת', כאומר: אל תאמר בלבבך: למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים, שאין בהם ממש וכולם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן, כי הנה אף על פי שהיא אשה, כיון שהיא מכשפה 'לֹא תְחַיֶּה' אותה". באופן דומה ביאר הכתב והקבלה: "אל תאמר: אשה היא, שדרכה להשתבש בהבלים כאלה וראוי לחוס עליה, אלא תמיתנה".
(מתוך ספרי תורתך שאלתי, שחיבר הרב חגי ולוסקי. להערות: [email protected] , 052-9453811)