מאת: מענדי
פרשת יתרו כבר מאחורינו, אבל השבת הייתה לי דילמה רצינית. השתתפתי בשמחת ה'שבע ברכות' של אחי הצעיר, הכנתי כמובן דרשה בנוייה לתלפיות, וחיכיתי שהמחותן יואיל בטובו לכבד אותי, עברה סעודת הלילה וחצי מסעודת הבוקר וראיתי שפתאום כל הדודים קיבלו חשק לנאום, כמו כן האקוסטיקה באולם השמחות לא הייתה מהמשופרות כך שבקושי שמעו את הנואמים, וגם לכבד את עצמי לדבר זה לא כזה דבר נחמד…
מצד שני להישאר עם ה'כאבי בטן' זה גם לא פשוט, מי שהתנסה בזה יודע שזה כאבים שכמעט מורגשים פיזית… למעשה האגו שלי גבר והחלטתי שאם לא מכבדים אותי ההפסד כולו שלהם וזהו.
אבל בכל אופן חבל על הדרשה היפה שהכנתי אז לפחות אציג בפניכם את עיקרי הדברים הרלוונטיים.
דבר ראשון צריך לדעת שדרשת 'שבע ברכות' טובה מתחילה בסיפור מעניין, שעוצרים אותו בשיא המתח, ואז מתבלים בדברי תורה מפרשת השבוע, מקשרים קצת אל ה'חתן שלנו' ואז מסיימים את הסיפור מההתחלה, ככה מחזיקים את הציבור מרותק כדבעי.
ובכן, שוכב לו יהודי על ערש דווי בבית חולים, יהודי פושר אפשר לקרוא לו, יש לו כיפה קטנה על הראש, אבל מעבר לזה הוא לא נראה כדתי ממש. מגיעים לבקרו נכדיו בחורי ישיבה בני תורה שניכרת עליהם עדינות נפשם. לצידו שוכב יהודי מכובד, חרדי מבטן ומלידה שלא מבין איך מהיהודי הזה יצאו כאלה פירות נאים.
הוא לא יכל להתאפק, ושאול שאל את שכנו, אל יחר אפך באדוני, אך הגד נא לי יהודי יקר, הלא אינך נראה כבן ישיבה בלשון המעטה, האיך נכדיך נראים כבנן של קדושים?!… "בזה אשתי אשמה" ענה קצרות היהודי כשבת שחוק על פניו "לא קשור אלי, אשתי אשמה בזה"… חזר שוב.
ומה עשתה האשה הצדקת לכאורה שאשמה שכזו נתלה בצווארה?, זאת נספר לכם כמובן בהמשך, אך קודם לכן צריך להקדים הקדמה חשובה:
כתוב בפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים" אומר רש"י "אוצר חביב, סגולת מלכים" שמעתי פשט, שיהודי הוא כמו 'סֶגוֹל', דבר ראשון שיש לו שתי פאות וזקן בצורת סגול, שזה מראה יהודי בלבד, לאפוקי מאומות העולם שלפעמים מגדלים זקן אך לא פאות שזה מראה יהודי בלעדי.
אך מה המיוחדות ב'סֶגוֹל'?!, כי סגול יש לו מעלה מיוחדת שאיך שמסובבים אותו הוא תמיד נשאר אותו דבר, לא משנה באיזה כיוון הוא תמיד נשאר סגול. כך גם יהודי לא משנה מה יעשו איתו הוא תמיד ישאר יהודי.
ידוע הסיפור על יוסי משיתא, שאמנם נכנס לבית המקדש להוציא את המנורה הטהורה רח"ל אך לאחר מכן התעורר לו הנקודה היהודית וצעק 'לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת אכעיסנו פעם שנייה' ואז מסר נפשו על קידוש השם.
כמו כן בשואה הארורה, מסופר על יהודי רחוק מכל זיק של יהדות, אך כשהנאצים ימ"ש, הכריחו אותו לבזות ספר תורה רח"ל מסר נפשו על קדושת השם, העיקר לא לראות חלילה כבלע את הקודש.
כי סגול נשאר סגול!
וממילא אנו חוזרים לסיפור שלנו עם היהודי בבית החולים שהאשים את אשתו בכך שילדיה יצאו כשרים ויראי שמים, וכך סיפר:
האשה הזו הייתה ילדה קטנה בשעת הסלקציה האכזרית של מנגלה ימ"ש, רגע לפני שהפרידו בינה לבין אמה, אמרה לה האם הצדקת, בתי הקטנה, את עדיין ילדה קטנה ומסופקני איך תצליחי לשמור על היהדות בגיא צלמוות, דבר אחד אני מתחנת אלייך שתזכרי 2 מילים, וכשתגדלי כבר תדעי מה לעשות איתם: "טהרת המשפחה" תשנני ואל תשכחי אף פעם, "טהרת המשפחה". ובס"ד כשתינצלי מהמלחמה ותגדלי תבואי לרב יהודי והוא כבר ידריך אותך כדת מה לעשות. ובזאת נפרדה האם מבתה.
עברו שנים, והילדה הקטנה אכן גדלה בלי לדעת יותר מידי מהיהדות, אך כשהגיעה לפרק הנישואין, זכרה את צוואתה האחרונה של אמה וכל בחור שפגשה התעקשה על כך בכל תוקף שזה תנאי ראשון אצלה, עד שאני הגעתי – מספר היהודי דלהלן – ומה מאד רציתי להינשא לה, שהחלטתי שלא אכפת לי להתחייב לתנאים שלה העיקר שתתחתן עמי. וזה התוצאות כמובן. מצווה גוררת מצווה ואדם מקדש עצמו מלמעלה מעט מקדשים אותו הרבה מלמעלה, וב"ה זכיתי שהילדים והנכדים כבר הולכים בדרך התורה והיראה על אדני האמת הצרופה.
"סגולה", פירש"י: אוצר חביב, כמו וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם ומה יש לי עוד שתהא חיבתכם נכרת, כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום."
דרשת שבע ברכות
דרשה יפהפיה בנויה לתלפיות! שפתיים ישק!
דרשן מוכשר ומוצלח מאד!
תמשיכו להעשיר אותנו בדרשות וידיעות קודש!!!!!!