הרב משה מיכאל צורן שליט"א
כדי להגיע להישגים רוחניים נעלים לא צריך 'להפוך את העולם'! לפעמים על-ידי מעשה זערורי, הנעשה מתוך כוונה טהורה, אפשר לצמוח לגדול- הגדולים ולירא – היראים. את הכלל היסודי הנ"ל, שחובה להחדירו למערכת-המושגים שלנו, אפשר ללמוד גם מתוך מעשה שהיה אצל אחד ממנהלי הסמינרים לבנות:
בילדותו, כך סיפר, למד בת"ת הירושלמי המפורסם 'עץ חיים', בניהולו של הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, חותנם של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ויתר גיסיו שהיו י עם מִפְאר ישראל. בת"ת היה מנהג שמדי יום כל ילד מקבל גביע לבן. הילדים היו עומדים בתור בחדר-האוכל והטבחית היתה נותנת לכל ילד גביע אחד.
פעם, המשיך המנהל לספר, חשקה נפשי בגביע-לבן נוסף. מה עשיתי? – לאחר שעמדתי בתור, וקיבלתי את הגביע האחד, רצתי מהר לתחילת התור, בתקווה שכשאגיע אל הטבחית אקבל גביע נוסף. אבל, הטבחית היתה ערנית, וְשָמָה -לב למעשיי, והבחינה בתחבולתי, וכשהגיע תורי – צעקה עליי לעיני כל החברים, באומרה 'הנה הגנב שרוצה לקבל עוד לֶבן שלא מגיע לו', והוסיפה מילות- גנאי כהנה וכהנה, תוך שהיא מבזָה אותי כהוגן. ואם לא היה די בכך, היא העניקה לי גם סטירה מצלצלת, לפני כל הילדים, ולקחה אותי אל מנהל הת"ת, רבי אריה זצ"ל.
לאחר שהטבחית עזבה את חדר המנהל, לקחני רבי אריה בידו, נתן לי את הלבן שהיה מונח על שולחנו, ואמר לי, בחיוך שובה-לב ובאצילות יתירה: 'בפעם הבאה, כשתרצה לבן נוסף, בוא אליי, ואני אתן לך, אבל כשהינך עומד בתור עם כל הילדים האחרים, אל
תעשה את התחבולה שעשית, כי זה לא כל כך יפה!'.
עזבתי את חדרו של הגאון זצ"ל, סיפר מנהל הסמינר, בהחלטה שכאשר אהיה גדול, אפתח בית ספר בו ילמדו לחנך כראוי, כפי שלמדתי זה-עתה אצל ר' אריה. הרי, מצד אחד, הבזיונות שספגתי מהטבחית בוודאי לא היו מוצדקים, מכל הסיבות שבעולם; ומאידך גיסא, הרי היו צריכים לחנכני שלא אחזור על הטעות שעשיתי, ולא אשוב שנית אל התור כדי לקבל לבן ונוסף. רבי אריה הוכיח שאפשר להגיע אל התוצאות החינוכיות היעילות ביותר, בדרך טובה ואצילה, ולא באמצעות גרימת בושה נוראה לתלמיד.
אני זוכר, המשיך המנהל לספר בדמעות, שעוד כילד-חיידר קטן, קיבלתי על עצמי לייסד בית ספר שבו יחנכו בדרכו של רבי אריה שלנו בת"ת 'עץ חיים'. ההחלטה זו בערה בי גם בתקופת הלימודים שלי בישיבות, כי הבנתי, ונתתי-אל-לבי, את המשימה החשובה המוטלת על כתפי המחנך לרדת לליבו של כל תלמיד ותלמיד, וגם אם הוא עושה דברים שאינם ראויים, לא לנקוט באמצעים דרסטיים, שרק
ירחיקו אותו עוד יותר מהדרך הישרה.
ואכן, כמה שנים לאחר נישואיי יסדתי את הסמינר, וצוותי ההוראה שלי יכולים להעיד שהדרך החינוכית במוסד זה צועדת בדרכו של רבי אריה לוין, והפירות החינוכיים שלנו – בהתאם, בס"ד. כל התלמידות שלנו מעריכות ומוקירות את הצוות-המחנך, ביודען שהדאגה והמשימה היחידה שלו היא העמדתה של התלמידה על מסילת-הישרים.
אי אפשר לתאר את רמת החינוך המושקעת בתלמידות הסמינר ההוא (שאינו ממוקם בריכוזים החרדיים). דורות-על-דורות של בתים מחונכים, ומלאים ביראת-שמים טהורה, יצאו מכתליו של מוסד זה, והכל נזקף כמובן על כתפיו של המנהל המסור, שהחלטה אחת שלו, עוד בימי ילדותו, הולידה את כל הטוב-והיפה הזה, שלבטח גורם לנחת-רוח גדולה בשמים. הנה לנו ראיה מובהקת לכך שכדי להגיע לרמה כזו של הישגיּות ועֶרְכִיּות, די לעתים בהחלטה קטנה אחת.
ובדרך-אגב נציין שדרכו זו של המנהל המסור הונהגה בסמינר כבר לפני למעלה מיובל שנים. על אחת כמה וכמה שהדרך החינוכית הזו דרושה ונצרכת כיום הזה, כשהדור הצעיר 'מתבלבל' לחלוטין מכל צעקה וגערה, וכל-שכן כאשר אתה גורם לו בזיון ובושה לפני חבריו (דבר האסור מן- הסתם גם לפי ההלכה!). לצערנו, נתקלים לפעמים באנשי חינוך, בכל סוגי המוסדות, שלקחו את התפקיד הכל-כך חשוב שלהם כאמצעי לקבלת משכורת, ואין להם הבנה ולּו מינימאלית בדרכי החינוך הראויות, וגורמים נזקים עצומים לתלמידיהם.
(קול ברמה – בטאון רמת אלחנן)