כשענני המלחמה השחירו את שמי אירופה, נשא הרב ליפא ליוש את עיניו לעבר ארון הספרים שלו, והביט עליו בדאגה רבה. השמועות התחילו לזרום, הצורר הנאצי מתחיל לממש את זממו ולהכחיד את העם היהודי, אבל לא רק את הנפש הוא רוצה, אלא גם את הרכוש הרוחני ההיסטורי של עם ישראל – את ארון הספרים היהודי.
הנאצים ביצעו את מלאכתם בהתלהבות גדולה. בכל מקום אליו פלשו הם אספו את הספרים ושרפו אותם למרבה הצער, ואכן, כתבים רבים נאבדו מעמנו בשנות הזעם הקשות.
כשנאלצו לנטוש את ביתם, ר' ליפא ליוש, רעייתו ושבעת ילדיו, היה חשוב לו רק דבר אחד: הוא הרים מרצפת, חפר ברצפת ביתו בור עמוק, והכניס את הש"ס שלו אל האדמה, מכסה אותו בעפר וסוגר במרצפת…
השכנים בבתים הסמוכים עסקו אף הם בהטמנת חפציהם בכדי שאלו ישארו ברשותם גם לאחר שתסתיים המלחמה. הם טמנו באדמה את כלי הכסף ותכשיטי הזהב שברשותם, אבל הרב ליוש טמן את הגמרא כשטעמו ונימוקו עמו: אחר המלחמה, טען, איני יודע אם ניתן יהיה למצוא ש"ס. הרשעים הרי מעלים באש את הספרים בכל מקום אליו הם מגיעים, וחלילה וחס שתשתכח תורה מישראל. הואיל וכך יש להקדים רפואה למכה ולדאוג שלפחות ש"ס אחד ישאר בעולם, שאותו ניתן יהיה להדפיס מחדש ולהפיצו בישראל.
"המלחמה הסתימה", מספר בנו הר"ר משה חיים ליוש שליט"א, "אבי איבד בה את רעייתו ושבעת ילדיו הי"ד. אבל למרות הטרגדיה האישית הקשה, הוא לא ויתר על הש"ס שבבעלותו. הוא הצליח לשוב לביתו, והרים את המרצפת, אמנם ניכר שמישהו חיטט באוצר והוא אף נטל עמו את הכרך העליון, מסכת שבת, כנראה בכדי להעריך את שוויו ולהסיק מכך על ערכם של יתר הספרים. אך יתר המסכתות שכבו להם בבור כבעת שהוטמנו, ואבי הסתער עליהם כשדמעות מציפות את עיניו.
"אחר העלה אותם לארץ והם מונחים עד היום בביתי. גורלם של השכנים, לעומתו, לא שפר עליהם, וכל האוצרות שטמנו נבזזו בידי הצוררים שרצחו וגם ירשו".
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רבי ליפא ליוש התאמץ מאוד כדי להדפיס את הש"ס הבבלי אם חלילה ישתכח מישראל, ובנו, הר"ר משה חיים ילבחט"א, זכה בפועל להדפיס את הש"ס הירושלמי ועוד ספרי ראשונים ואחרונים, במסגרת ההוצאה לאור 'מאורי אור' שבבעלותו, ולהרבות תורה בישראל, ועל כך נספר בהרחבה בס"ד בגיליון 'לקראת שבת' שיראה אור בהמשך השבוע.