אכל שילם ולקה…
על הפסוק בתחילת פרשת בשלח "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" מובא במדרש תנחומא (פרשת בשלח סימן ח) המשל הידוע:
למה הדבר דומה, למלך שנתן לעבדו מעות ואמר לו: 'קח לי דג אחד', והלך ולקח לו דג אחד מבאיש. אמר לו המלך: 'חייך, אין אתה יוצא מאחת משלש: או הדג אתה אוכל, או דמיו אתה נותן, או אתה לוקה מאה מגלבין'. אמר לו: 'אני אוכלו'. לא הספיק לאכול ממנו קימעא עד שנקטה נפשו עליו, אמר: 'אני לוקה מאה מגלבין'. לא הספיק ללקות חמשים מגלבין עד שהסכין למות, אמר: 'אני נותן את דמיו'. נמצא אוכל דג מבאיש, ולוקה, ונותן את דמיו". וזה מה שנקרא אש"ל – אכל, שילם לקה…
"כך פרעה, שיעבד את ישראל במצרים יותר מדאי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלח עמי. אמר: לא ידעתי את ה'. הביא עליו עשר מכות ולא שלחן, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לך ליתן שכרן, שנאמר: 'וה' נתן את חן העם'. משנטל המכות ונתן שכרן, אחר כך שילחן".
ה"חפץ חיים" זצ"ל אמר על כך משל נוסף, הממחיש היטב את הדברים:
היה פעם יהודי קמצן גדול. כל חייו היה חוסך. לא רק כלפי אחרים היה קמצן, אלא פילו כלפי עצמו. היה יושב בחושך, לא קונה לעצמו כלום. ברבות השנים הצטבר בידו סכום נאה של מאתים זהובים.
יום אחד החליט שלא די במה שחסך עד כה ועליו לחסוך קצת יותר. הכיצד? עד היום היה אוכל שתי פרוסות ליום, מהיום והלאה יאכל פרוסה אחת. ממילא יחסוך חצי לחם כל שבוע, כפול חמישים שבועות שיש בשנה, סך הכל – עשרים וחמשה לחמים. חסכון של זהוב שלם בשנה!
אחרי שנה הוא ראה שבאמת זה השתלם לו, ואז החליט לאכול רק חצי פרוסה ביום. בקיצור, הוא נהיה מוזלמן. חלש, תשוש, בקושי הצליח לזוז.
הבהילו רופא למיטתו. בדק אותו הרופא ביסודיות ואמר: "תראה, ברור שעליך לאכול. הבעיה היא שכבר אינך יכול לאכול, כי הקיבה שלך התרגלה לא לאכול. עליך ליטול תרופות מסוימות שאתן לך. מחירן של התרופות – מאתיים זהוב"…
ההוא כמעט נחנק… חשב לעצמו בתסכול: "הלא את כל זה עשיתי בכדי לחסוך זהוב אחד, והנה בסופו של דבר הפסדתי את כל מאתיים הזהובים שחסכתי בעמל רב במשך שנים!"…
והנמשל, אומר ה"חפץ חיים": בן אדם רב עם חברו. על מה? על מאתים שקל. תוך כדי מריבה הוא מדבר עליו לשון הרע, מוציא עליו שם רע, והתוצאה: מפסיד את העולם הזה והעולם הבא שלו. וכל זה בעד מאתים שקל.
היתכן?! גם לאכול גם ללקות וגם לשלם? בשביל מה לך? תשלם ודי!
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור יציאת מצרים)