זו הקונספציה שקרסה!
100 ימים לטבח שמחת־תורה צוינו בשבוע שעבר בשורה של אירועים, ניתוחים ואמירות. למרות שמדינת ישראל לא נזקקה לתזכורת, שכן מאז אותו יום היא שרויה במלחמה קשה ואכזרית, שגובה מחיר דמים כבד וסופה אינו נראה באופק.
איש גם אינו מסוגל לשכוח את העובדה המחרידה שלמעלה מ־100 יהודים – אנשים, נשים וטף – עדיין שבויים במרתפי ארגון הטרור האכזרי, שמצפצף על כללי ההתנהגות האנושית המקובלים בעולם, אותו עולם שעומד מנגד ואינו נזעק להפעיל את כל מנופי הלחץ כדי שהפשע האנטי־אנושי יגיע לקיצו.
אותו עולם, גם את זאת למותר להזכיר, שקוע פחות בטיפול הולם בכנופיות חיות האדם שרצחו וטבחו וחטפו אזרחים תמימים מביתם, מסרבים אפילו לביקורי הצלה"א או כל דרך אחרת שבה יוכל העולם להתרשם מתנאי אחזקתם בשבי. העולם הצבוע שקוע בגינוי מדינת הנטבחים שקמה להגן על עצמה ולנסות לבלום את "השלמת המשימה", אותה מבטיחים ראשי כנופיית הטרור קבל עם ועולם.
ומעל הכל מרחפת ב־100 ימים האחרונים "הקונספציה שקרסה", זו שהכל מטיחים שאחרי המלחמה יגיע הזמן לחקור מי בדיוק אשם בה, אבל בפועל היא משמשת כבר עכשיו כר פורה לניגוח הדדי של הצבא בממשלה ולהיפך, של האופוזיציה בקואליציה שמתגוננת בטענה כי כל ממשלות העבר היו שותפות לאותה קונספציה שעלתה בדם ותמרות עשן בבוקר שמחת־תורה.
אבל בניגוד לטענות הנשמעות, אותה קונספציה אינה נוגעת אך ורק לרצון ל"שקט בכל מחיר", ל"מדיניות ההכלה" הצבאית, לאמונה ש"החמאס מורתע" או ל"מזוודות הדולרים מקטאר". הקונספציה שקרסה והולכת למעלה מ-75 שנים לאחור, לימי הקמת המדינה, וגם קודם לכן, לימים בהם התגבשה הקונספציה שגרסה כי "חסל סדר גלות, הגיע הזמן שהעם היהודי יקח את גורלו בידיו", מנסחי אותה קונספציה בזו במופגן ל"יהודי הגלות שהלכו כצאן לטבח", וביססו את השקפת העולם החדשה על כוחו ועצם ידו של "היהודי החדש", שחישב להתנער בעצמו מעפר הגלות ושם מעתה את מבטחו באליל הזרוע, בכוחו בעוצם ידו, ב"ידינו הארוכה שתשיג כל אויב".
הישוב היהודי בארץ ישראל עמד בשנת תש"ח בסכנת כיליון מוחשית ומיידית. הערבים שהקיפו אותו וזממו להשמידו – היו רבים וחזקים לאין ערוך ממנו, גם שלטונות המנדט נטו בעליל לטובת הצד הערבי, היהודים מעטים וחלשים, "ארסנל הנשק" שעמד לרשותם היה עלוב ונכללו בו לעיתים כלים שכל תכליתם היה ליצר רעש המדמה תופי מלחמה, מתוך תקוה לא הגיונית שהערבים ייבהלו וינוסו על נפשם… מבצר גדול שאמור היה לקלוט לתוכו את משפחות ה"מיוחסים" בצמרת הנהגת הישוב – כבר הוכן לקראת הסוף המר שהכל ציפו לו.
אבל אז אירע הבלתי יאומן: בניגוד לכל ההערכות לא הובס העם היהודי – אלא להיפך: אויביו הם שנמלטו בבושת פנים והפכו לפליטים, מותירים אחריהם רחובות, כפרים וישובים שלמים על בתיהם ורכושם, כאשר בתל־אביב הוכרזה הקמת "מדינת היהודים".
כמה חבל שבמקום שראשי הישוב ינתחו באיזמל התבונה האנושית את המאורעות, ויגיעו למסקנה הבלתי נמנעת, שיש מנהיג לבירה, והוא היחיד שיכול היה לשנו סדרי בראשית בהצלה ניסית מופלאה ולגרום שהמעטים והחלשים יגברו על הרבים והחזקים – הם העדיפו להשתית את מדינתם החדשה על כוחם ועוצם ידם המגוחך, ואת האמונה בזכותם על הארץ – על תוצאות ההצבעה בלייק סאקסס…
זו, אם כן – והדברים נכתבים בכאב ולא כהתרסה – הקונספציה שקרסה. קונספציית העצמאות מכוחה של החלטת האו"ם ועל חרבות ה"כוחי ועוצם ידי". כח הזרוע עלול לקרוס באין סייעתא דשמיא, והעולם שבזמנו הכיר במדינת היהודים, עומד כעת מנגד או גרוע מכך – פועל בכל כוחו נגד מדינת היהודים הנאבקת על נפשה, שכוחה עוצם ידה לא עמד לה מול אלפי המרצחים ביום המר והנמהר, ואף בבואה להילחם באויביה היא נזקקת לחסדי "הדוד סם" שמרעיף מילים תומכות – אך שולח את מזכיר המדינה לאלץ את ראשי המדינה לבלום את מצעדי המלחמה ולשגר אספקה לאויב הרצחני הנצור. וזו כבר "ידידתנו הגדולה". מה כבר אפשר לצפות מעשרות המדינות שהתייצבו מאחורי התביעה האנטישמית של דרום אפריקה מול השופטים בהאג?
מי יתן ויפקחו עיני אחים תועים להבין מיהו שומר ישראל, אליו יש להתפלל ולזעוק בעת צרה: "שמור שארית ישראל"!
(י.נ. יתד נאמן יום שני ה' בשבט תשפ"ד)