הרה"ג רבי יצחק יעקב פוקס שליט"א
להורדת קובץ להדפסה – לחץ כאן
שנה שניה לשמיטה – שנת "מעשר שני"
שבח פירות ארץ ישראל
"אמר רשב"ג בשם רבי יהושע, משחרב הבית ניטל הטעם מן הפירות", ולוואי ובמהרה ייבנה הבית כבתחילה, וישוב הטעם לפירות כבזמן הבית , ויתקיים המתואר בדברי חז"ל: בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק ז הלכה ג) רבי פרידא הראה לרבי יהודה הנשיא את כרמו,: עוד כשהיו רחוקים, צפה רבי יהודה הנשיא וראה בכרם דבר שנראה כמו ראש "שור", אמר לו לרבי פרידא: האם "'שור" הזה המהלך בין הענבים, אינו מחבל את הכרם?! אמר רבי פרידא לרבי יהודה הנשיא: מה שהנשיא סבור שהוא ראש של "שור" – אשכול ענבים משובח הוא, ובתלמוד בבלי (כתובות קיא ע"א): "רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, וראה עיזים שרעו תחת התאנה, ונטף הדבש מן התאנה וניגר החלב מן העיזים והתערבבו זה בזה, אמר: הרי זו, זבת חלב ודבש".
"פרשת המן"
יש נוהגים ביום שלישי לסדר בשלח [השנה תשפ"ד – י"ג בשבט], לקרוא פרשת המן [פרק ט"ז בשמות, בשלח] כסגולה לפרנסה (הרמ"מ מרימנוב זי"ע). וכבר כתב בשולחן ערוך או"ח א, ס"ה :"טוב לומר פ' העקדה ופ' המן" וכתב הט"ז: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה" וברבנו בחיי, בשלח: "קבלה בידי חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות" ובתשב"ץ קטן רנ"ו: "ואני ערב בדבר" יש לציין, שבספר שבט מוסר פרק מ' ובספר צדקה לחיים (פלאג'י) מערכת פ אות תקב"ץ שעפ"י דברי המקובלים, סגולת פרשת המן, לקוראה [לגברים] היינו שנים מקרא ואחד תרגום.
אכילת פירות האילן בט"ו בשבט
כתב הלבוש או"ח קל"א: "יום ט"ו בשבט, ר"ה לאילנות ואין אומרים בו תחנון ואין בו נפילת אפיים שהוא יום שמחה". וכתב המגן אברהם שם: "ונוהגים האשכנזים להרבות בו במיני פירות של אילנות". ובכף החיים קל"א צ"ז: "וכן נוהגים בספרד לכבוד היום, ועושים לימוד באותו הלילה, דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר על אותו פרי וכו' ויש ספר מסודר על זה "פרי עץ הדר", ומהדרין בפרי שעוד לא אכלוהו לברך עליו שהחיינו. ובצוואת רבי אליעזר הגדול מובאת בספר "שבט מוסר" פרק ט"ז: "בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא" ורמז נאה הובא בספרים: על הפסוק "ששם עלו שבטים שבטי ק'ה (י…ה – 15) – ט"ו בשבט, עדות לישראל להודות לשם ד'. שביום זה מברכים על הפירות, ומודים לד' על החן והיופי שבפירות.
זמן אכילת הפירות
יש נוהגים לאכול את הפירות בליל ט"ו בשבט (יפה ללב ב, ט"ו מועד לכל חי ל, ז). ויש הנוהגים לאוכלם ביום עצמו (ספר אבן ישראל שער ה). מספר מיני הפירות הנאכלים – יש נוהגים לאכול ט"ו – 15 מיני פירות (מאמר המנהגים מהר"ם חאגיז בשם האריז"ל) יש נוהגים י"ג מינים כמספר "אחד" (קונטרס כרם שלמה) ויש נוהגים 30 מינים (רבי חיים ויטאל חמדת הימים ח"ב שובבים פ"ג). ויש שכתב, שעל כל פנים למעוניינים להרבות ביותר, אין לפחות מי"ב מינים (ספר אבן ישראל עמ' כ"ח) כנגד י"ב צירופי שם הוי'ה (תוספות חיים על חיי אדם). וכנהוג פירות האדמה גם כן, מצטרפים למניין המינים, שהעץ יוצא מהאדמה.
אכילת אתרוג
מנהג רבים להכין מהאתרוגים של החג שברכו עליהם עם הלולב, מרקחת טעימה, כדי להעלותה על השולחן בט"ו בשבט (יפה ללב סי' תרס"ד, ט"ו כף החיים שם, ס בן איש חי ראה, י"א מנהג בעלזא ליקוטי מהרי"ח ג, עמ' קט"ו משמרת שלום מ"ד, ב).
ברכת האתרוג – "בורא פרי העץ" (כל שניכרת צורת הפרי), גם לאחר בישולו וריקוחו, מפני שזו דרך הכנתו לאכילה (ט"ז סי' ר"ה, ג תשובת חתם סופר או"ח ר"ז לחם הפנים נ"ב, י"ב בשם מהר"ם אש דעת תורה למהרש"ם ר"ב, ו לבושי מרדכי תנינא, מ"ד וכף החיים ר"ב, נ"ה).
אין מברכים שהחיינו בעת אכילת האתרוג א. מפני שנמצא באילן כל ימות השנה (רכ"ה, ו משנה ברורה, ט"ז) ב. מפני שכבר ברכו בעת נטילת הלולב בסוכות, ועיקר ברכת שהחיינו כשרואים את הפרי (רש"י לעירובין מ ע"ב שו"ע רכ"ה, ג לקט יושר עמ' 149 בן איש חי ראה י"א האלף לך שלמה או"ח, צ"ב אמנם ה"כתב סופר" או"ח, כ"ג דחה נימוק זה, שברכת שהחיינו בסוכות על המצווה ולא על הפרי, וכן כתב פסקי תשובה א, צ"ט). ג. אחרי הבישול או הטיגון, וכן כשהוא מסוכר, אין ניכר אם הוא חדש או ישן משנה קודמת ולפני הכנתו – אינו עומד כלל לאכילה (ליקוטי מהרי"ט עמ' ל"ג בדי השולחן ס"ג, א וא"א מבוטשאטש, סי' רכ"ה.
סגולות אכילת האתרוג בט"ו בשבט: א. יזכה להשלים שנתו (אהל יששכר עמ' ק"כ) ב. סגולה לרפואה (מדרש ויקרא ל"ז, ב זרע קודש). ג. סגולה למעוברת שתלד בנקל ולמקשה לילד שתלד בריווח (אורחות חיים תרפ"ד).
בקשה על אתרוג כשר ומהודר לקראת סוכות תשפ"ה
בספר בני יששכר מאמרי שבט, מאמר ב' וכן הובא בספר "לשון חכמים" של בן איש חי ח"א סי' לח: "קבלה ביד חכמי אשכנז ז"ל, לבקש ביום ט"ו בשבט על האתרוג, מפני שהוא יום תחילת צמיחת האילן, שיזמן לו הקב"ה ולכל ישראל, אתרוג כשר ומהודר לחג הסוכות הבעל"ט, ותפילתו תעשה פרי, ויש מצדיקי הדורות שאמרו ספר תהלים בעצם היום, והעידו, שכאשר סיימו את כל הספר עד תומו, נמצא להם אתרוג נקי מכל רבב.
הלכות ומנהגי היום
תחנון ווידוי – אין אומרים בט"ו בשבט תחנון ולא וידוי (שו"ע קל"א, ו) בני ספרד אינם אומרים וידוי , אף לא בקריאת שמע של ליל ט"ו בשבט, כיון שנקרא ראש השנה, שהוא כיום טוב (ביאור הגר"א שם, י"ג).ואף לא במנחה שלפניו (ספר המנהגים לר"י טירנא, כנסת הגדולה, קל"א ומשנ"ב קל"א, ל"ה).
תענית – ט"ו בשבט אסור בתענית (שו"ע תקע"ב, ג) אף לא ביום פטירת אביו או אימו [יארצייט] ר"ל (רמ"א תקס"ח, ט). השנה, שחלה תענית שובבי"ם בט"ו בשבט – אין מתענים, אפילו צמו בשבועות הקודמים (ערוה"ש תקעב, ג) ולעניין הצורך בהתרה, רק אם קבלו התענית בלשון נדר (ראה פסקי תשובות שם, ב). כמו כן, חתן אינו מתענה ביום חופתו שחל בט"ו בשבט (מג"א תקע"ג, א מובא במשנ"ב, ז). אבל החתן אומר את הווידוי במנחה, שהוא יום מחילת עוונות לו (עצי חיים או"ח, כ"ז לבושי מרדכי אבהע"ז א, מ"ט ומבית לוי ל"ח).
תפילת אבל ר"ל לפני העמוד – נהוג שבימים שאין אומרים תחנון אך אומרים למנצח וגו – כט"ו בשבט, האבל מתפלל לפני העמוד (ביאור הלכה, קל"ב מבית לוי, ל"ח).
הליכה לבית העלמין – מותר לצאת לבית העלמין בט"ו בשבט, אבל אין אומרים הזכרת נשמות ותחינות, רק פרקי תהלים (ל"ג ט"ז י"ז ע"ב צ"א ק"ד ק"ל) , אותיות השם ונ.ש.מ.ה מפרק קי"ט כנהוג (גשר החיים כ"ט ו ).
חשיבות ברכת פירות העץ
משנה ברכות לה ושולחן ערוך סי' רב: "על כל פירות האילן מברך בורא פרי העץ" והרי גם העץ יוצא מן האדמה ? התשובה בביאור הלכה שם: "משום חשיבותם הוא, שיש יותר התפעלת בפירות שגדלים על העץ המתנוסס לגובה, מאשר בפירות הגדלים באדמה, ושבח הוא לבורא". וכדי לאכול מפרי העץ, משקיעים רבות. בנטיעה, השקיה, גיזום, המתנת 3 שנות עורלה ורק בשנה הרביעית "קודש הילולים" פודים את קדושת "נטע רבעי" אל פרוטה [9.5 אגורות – תשפ"ד] כמו "מעשר שני" ואז מותר לאכול מהפרי
מה נקרא "פרי העץ" ?
הדבר תלוי בשלשה תנאים: 1.יש לו גזע בארץ 2. עליו יוצאים מענפיו 3. הצמח רב שנתי, כלומר, העץ נשאר משנה לשנה, ומוציא פירות מחדש בעונתו. על כן: אבוקדו – ברכתו "העץ" מאידך, אננס – חד שנתי, ובננה – דו שנתית – ברכתם "אדמה".
א. פפאיה, חצילים ופסיפלורה – גדלים על גזע עץ הנשאר כמה שנים ומוציא פירות, אבל הגזע חלול – ברכתם "בורא פרי האדמה", מכמה סיבות: א. מוציאים פירות כבר בשנה הראשונה – תכונה של ירק ולא של עץ (רדב"ז ג, תקלא ורב פעלים ב, ל) ב. שיח החצילים ועץ הפפאיה אינם מתקיימים יותר משלש שנים – סימן שאינם עץ. וכן הורה מרן החזו"א לעניין הפפאיה. וגם עץ הפסיפלורה משלח ייחורים חדשים…. המתנתקים ויוצרים שלוחה חדשה המניבה פירות שוב ושוב. ג. גזע חלול – סימן לירק, ואין זה דרכו של עץ (הלכות קטנות א, פג למהר"י חאגיז, הובא ברב פעלים). ד. דרכו של עץ להיות משתבח משנה לשנה בהוצאת פרותיו, ואילו בחצילים רק בשנה הראשונה טעימים מאוד, ובשנייה – מרים ובשנה השלישית – מרים מאוד ולאחר שלש שנים מתייבש עץ החציל לגמרי (ברכי יוסף לחיד"א יו"ד רצד, ד).
סדר הקדימה באכילת פירות
דברים ח, ח: "ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" כל הקרוב ל"ארץ" קודם ו"ארץ" הראשון קודם ל"ארץ" השני: על כן, האוכלים שבעת המינים מקדימים חיטה [שלווה – להרבה דעות ברכתה אדמה. , קוסקוס בורגול דייסת סולת] שעורה [גריסי פנינה, בירה, ויסקי] כוסמין [עוגיות] שיבולת שועל [קואקר, גרנולה] יין קודם אפילו לזית. בט"ו בשבט, אף שברכת "העץ" פוטרת כל מיני העץ שייאכלו, נהוג לאכול לפי סדר הקדימה הנלמד מן הפסוק.
ולכן בין פירות שבעת המינים: 1. זית, 2. תמר, 3 .ענבים (צימוקים), 4 .תאנה 5. רימון. ואפילו פלח מפרי משבעת המינים, קודם לפרי שלם שאחריו בחשיבות, (שולחן ערוך אורח חיים רי"א ומ"ב). בפירות שאינם משבעת המינים : 1. שלם (מצוה מן המובחר), 2. חביב תמיד, 3. חביב עכשיו. 4. גדול. בין פירות העץ (שלא מז' המינים) ובין פרי האדמה – חביב קודם. ואם שווים בחביבות – מקדימים פרי העץ. המקדים פרי אדמה – יכוון בברכה שלא לפטור את מין העץ או ימתין ביניהם.
מתי מגיע הפרי לברכת "העץ" ?
משיגיע לבשילות לרוב בני אדם. אבל אם הפרי עדיין בוסר [לדעת הרמב"ם הלכות דעות, ד – בוסר, כחרבות לגוף] אם לא ראוי כלל לאכילה – לא מברכים. ראוי קצת (חמצמץ) – לדעת השולחן ערוך מברכים "בורא פרי העץ", אמנם לדעת המשנ"ב ר"ב, י"ח החיי אדם כף החיים שם, ל"ד ובן איש חי פנחס, ב – מברכים רק "שהכל". הכשירוהו לאכילה ע"י בישול או סוכר, לכל הדעות – ברכתו "שהכל". כגון "בננה צ'יפס" ( העשוי מבננות קשות [בוסר], מטוגנות ומסוכרות) – ברכתו שהכל. ובספר "וזאת הברכה" שיש אומרים לברך אדמה.
גרעיני פירות העץ
נחלקו הפוסקים האם ברכתם "העץ" (שנחשבים לחלק מהפרי, לעניין אכילה ביום כיפור (גרעיני תפוח) ולדין ערלה – תוס' ברכות ל"ו ע"ב והרא"ש סי' ד וכן פסק השולחן ערוך ר"ב, ג) או שברכתם "פרי האדמה" – פרישה בדעת הרשב"א, וכן פסק המשנ"ב ר"ב, כ"ג) ויש פוסקים לברך "שהכל" (פר"ח בדעת הרשב"א ברכ"י וכף החיים ר"ב, ל"ז).
הלכה למעשה: בני אשכנז – מברכים "אדמה" ובני ספרד – מחמת ספק ברכות מברכים שהכל. אמנם לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל יש לנהוג בזה כבני אשכנז ולברך "אדמה" (חזון עובדיה עמ' קכ"ג). גרעיני פירות הנאכלים לאחר אכילת הפרי – לכל הדעות נפטרים בברכת הפרי. והוא הדין בפירות האדמה.
הערה: גרעיני אבטיח או דלעת הנמכרים בחנויות הפיצוחים – ברכתם "האדמה" (שניטעים לצורך הגרעינים – דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספר "וזאת הברכה עמ' 373 ו"אור לציון ב, עמ' ק"ט).
קליפות הפירות
קליפות פירות הנאכלים לרוב בני אדם עם הפרי (תפוחים, אגסים, אפרסמון וכדומה) – אפילו נאכלים בפני עצמם, מברכים עליהם "העץ". קליפות הדר הנאכלים בפני עצמם (כחלק הלבן בקליפת התפוז או האשכולית) וכן כשעשו מהם מרקחת (ריבה) או כשעטופים בשוקולד – ברכתם שהכל, ואם ברכו "העץ" – יצאו ידי חובה (משנ"ב ר"ב, ט"ו וכף החיים, נ"ד). הערה: מרקחת העשויה מהקליפה העבה של האתרוג – ברכתה פרי העץ, שבאתרוג, הקליפה כעיקר הפרי, כלשון חז"ל "אתרוג טעם עצו [- קליפתו] ופריו שווה"
מיצי פירות
כל הפירות שסחטום – מברכים על המיץ שהכל, אפילו מוצצים ישירות מהפרי (בעל "מנחת יצחק") פרט ליין ושמן. שעל מיץ הענבים והיין – מברכים "בורא פרי הגפן" ועל שמן זית [כשאינו נשתה לבדו, שאז אין מברכים כלל] אלא מעורב במשקה אחר [כגון מי סלק] וכוונתו לשמן זית – מברך "בורא פרי העץ" כמו כן, פירות המבושלים במים (ליפתן – "קומפוט") אף שמורגש טעם התפוח, האפרסק או המישמש, היטב במים, הלכה למעשה מברכים על שתיית המיץ לבדו – שהכל. כמו כן, אכלו הפירות ולאחר מכן שתו את המים – אין מברכים עליהם "שהכל" שהמים טפלים לפרי (שו"ע ר"ב י-י"א ומשנ"ב , נ"ג).
סחיטת תפוז הסוחט תפוז ואוכל גם כן את בשר הפרי הנשאר במסחטה: אם מערב את שאריות הפרי במיץ – מברך רק "שהכול". שתה את המיץ, ולאחר מכן מעוניין לאכול את שאריות הפרי מברך עליהם "פרי העץ" אכל קודם את שאריות הפרי וברך עליהם – ורק אם יכוון שלא לפטור את המיץ ואז יוכל לברך על המיץ "שהכל".
כל פרי (או ירק) מברכים עליהם "כדרך אכילתם"
- 1. כל שדרך אכילתם חיים (תמרים, תאנים, תפוזים) אם בישלום – ברכתם שהכול. 2. כל שדרך אכילתם מבושלים (אתרוג חבושים, ערמונים, קישואים, חצילים, תפוחי אדמה, בטטה) אכלום חיים – ברכתם "שהכל". 3. דרך אכילתם בין חיים בין מבושלים (זיתים, צימוקים, תפוחים, אגסים גזר) ברכתם בכל אופן "בורא פרי העץ" או "אדמה".
דוגמאות מיוחדות: לימונים ירוקים חמוצים מאד, שאינם נאכלים אף על ידי הדחק – אין מברכים על אכילתם כלל. צהובים, שנאכלים אף ללא הדחק – ברכתם "העץ" (כף החיים ר"ד, כ"ד שו"ת רב פעלים ד, ג בן איש חי מטות, י"א ו"אור לציון" ב, מ"ו, ל"ה) חמוצים שנאכלים על ידי הדחק עם סוכר או דבש – ברכתם "שהכל". לימונים קטנים בתחמיץ, הנאכלים כתוספת, לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל – הם ברכתם "העץ".
שום או בצל, כשנאכלים חיים או מבושלים (איבדו חריפותם) – ברכתם "שהכל", פרט לבצל ירוק – שברכתו "אדמה". בצל ושום המטוגנים בשמן או מרגרינה – רק אז ברכתם "אדמה" (מ"ב רה, ה-ו ושו"ת אגרות משה" או"ח א, סד). לימון (רגיל חמוץ) אפילו מיתקוהו בסוכר ודבש – ברכתו "שהכל", מפני שרוב הלימונים שבעצים, מגדלים אותם לשמש כתבלין, תוספת לתה או לתבשילים ולא להיאכל כמות שהם, בעודם ירקרקים ומאד חמוצים. אמנם, לימונים צהובים, הנאכלים למי שאוהבם ללא דחק – ברכתם "העץ" כנ"ל.
מצב הפרי בשעת אכילתו – קובע את הברכה
שו"ע ריב, ז:כל הפירות שמיעכם וריסקם לגמרי עד שאין ניכרת צורתם כלל איבדו ברכתם, ומברכים עליהם "שהכל".
דוגמאות: 1 פרוזן יוגורט, מרציפן, חלבה, חמאת בוטנים, רוטב טחינה, ממרח חומוס, לדר – ברכתם "שהכל". 2. לעניין קוגל [פשטידת] תפו"א, ו"לטקס" – דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א: אם רואים חוטים – "אדמה" נימוחו לגמרי – ברכתם "שהכל". 3. קוקוס טחון (בשקית) – "העץ" (כיון שעוד ניכרת צורתו) – שמעתי מהגרב"צ אבא שאול והגרי"י נויבירט זצ"ל.. 4. סלט חצילים (כשרואים הגרעינים) – "אדמה" ממרח אבוקדו (כשמזהים צורת הפרי) – "העץ". 5. פופקורן – "אדמה" (עדיין ניכרת צורת גרעיני התירס) קורנפלקס (פתיתי תירס) – "שהכל". 6. ממרח תמרים (הנמכר כיום) – "שהכל". 7. פירה תפוחי אדמה – "אדמה" [פרט לעשוי מאבקה שברכתו שהכל (שמעתי מהגרשז"א זצ"ל) לעומת זאת, פירה תפו"ע – "שהכל" כהסבר הגרי"ש אלישיב זצ"ל: תפו"א, אין נאכלים חיים, ובכל העולם עושים להם "תיקון", כגון פירה, אבל תפו"ע, מליונים מהם נאכלים חיים, על כן כשריסקום, עד שאין ניכרת צורת הפרי, הופכת ברכתם ל"שהכל.
אכילת פירות במהלך סעודה
- פירות שנועדו לפתוח התיאבון – שאוכלים אחר אכילת המוציא כגון – אשכולית, זיתים ומיני כבושים או חריפים ל"תאבן" – אין מברכים עליהם. 2. מנה ראשונה של פירות, כגון קוקטיל פירות, אבטיח, מילון: עדיף, לברך על מעט מהפרי לפני נטילת ידיים ולכוון על מה שיאכלו בסעודה, או לאוכלו עם פת (בהתחלה באמצע ובסוף).
- תוספות למנה העיקרית (אפילו משבעת המינים): צימוקים ושקדים על אורז, סלט וולדורף, עם אגוזים ואננס "צימע'ס" (גזר, שזיפים וצימוקים), סלט חסה עם פלחי אפרסמון, אגוזי קשיו מסוכרים, או גרעיני רימון – לא מברכים עליהם, אפילו אינם נאכלים עם הפת, מפני שהם נאכלים בסעודה לשובע.
- 4. הקובע סעודתו על הפירות, היינו, שמעונין לאכול פירות כחלק מהסעודה לשובע, ולא לקינוח – לא מברך עליהם. וטוב שכשמגיע לפרי יאכל ממנו, מעט עם לחם. וכך נהג מרן החזון איש זצ"ל, כשאכל בצהרים, כדרכו בימות החול, פרוסת פת ובננה, אכל מן הבננה יחד עם הפת, להראות שאין היא לקינוח
- קינוח של פירות, מברכים עליו ברכה ראשונה אפילו עמד על השולחן ב"המוציא", אלא אם כן אוכלים ביחד עם פת כל הזמן !! וחתיכת פרי שאכלו בלי הפת – צריך לברך עליה.
סלט פירות
סלט פירות חתוכים בחתיכות קטנות – מברכים לפי הרוב, העץ או אדמה (מ"ב רב, א וביה"ל ד"ה אם וכו' וכן הורו למחבר הספר "וזאת הברכה" הגרש"ז אויערבך והגרח"פ שינברג זצ"ל וכן פסק ב"אור לציון" ד, כט). ספק מה הרוב – מברכים את הברכה הכוללת יותר ("אדמה"). חתוכים הפירות בחתיכות גדולות, ורק מוגשים יחד בצלחת (לא כסלט פירות) –מברכים על כל פרי את ברכתו. לפי סדר הקדימה הנ"ל.
עוגת פירות
אם נאפתה בתנור עם הפירות, ויש שכבת בצק, אפילו דקה אך טעימה – מברכים "בורא מיני מזונות" בלבד, אפילו שכבת הפרי גדולה מאד. לעניין ברכה אחרונה – תלוי בכמות שנאכלה מחלק המזונות: אין כזית במזונות – מצטרף הבצק ל"בורא נפשות" של המילוי (דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהקדמתו לספר "מקור הברכה" וכן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל). הוסיפו את הפירות מחוץ לתנור כגון "טורט" של קיץ, שמניחים על המאפה מחוץ לתנור שכבת תות, או משמש עם ג'לי וכדומה – מברכים שתי ברכות ! פאיי שמחזירים אחרי הוספת הפירות לתנור לאפיה – מברכים שוב רק מזונות (שמעתי מהגרי"י פישר זצ"ל).
פירות בחזקת נקיים לגמרי ואין צורך לבדקם מתולעים
אבוקדו, אגוז פקאן (בקליפה), אגוז אורן (צנובר), אגוז מקדמיה, אגוז ברזיל, אגס, אננס בשימורים (בסירופ), אתרוג מסוכר, בננה צ'יפס, לדר (באריזה סגורה), פפיה, מנגו, קוקוס (שלם וטחון), קיווי (פנים הפרי), קרמבולה (כוכבית), תמר לח (קפוא), תפוז סיני מסוכר, תפוח עץ טרי ומיובש, שזיפים מיובשים, צימוקים בהירים מסוג "קליפורניה" בקופסאות פלסטיק מקוריות, דובדבנים מיובשים ללא חרצנים (תוצרת USA בלבד), חמוציות, מלון עגול, ערמונים קלויים וקלופים, פסיפלורה, שימורי משמש, תמר לח (קפוא, עפ"י רוב נקי לחלוטין), פקאן מסוכר ("פקאן סיני"),
פירות המוחזקים להיות נגועים, וחייבים בדיקה
גויאבות, חבושים (תוצרת הארץ), חרובים, פטל, תאנים, תות שדה, צימוקים, פטל, תות עץ, תאנים (טריות ומיובשות), לדר ללא אריזה, תותי גוג'י (מוצר בריאות, בחנויות הטבע נגוע ביותר). לאופן ניקוים ובדיקתם האפשרית – ראה במפורט בספרנו "הכשרות" פרק יג.
דברים שאין לחשוש בהימצאותם – אין הם סימן להתלעה
פירורים חומים דקים בין חצאי אגוזי הקשיו (שאריות של קליפות שנשרפו בקלייה). נקודות אדומות על המשמש (היה שם ביקור של תולעת, שהחליטה לפרוש). נקודות שחורות בבשר פרי האפרסמון או האבוקדו (תגובה של צבע לריבוי ה"ברזל" שבפרי). חתיכות חומות קטנות בשומשום וסולת קלויים (קליפות שנשרפו). נקודות חומות בהירות בזיתים ( "מכות" שמקבל הזית בהורדתו מהעץ).
ברכה אחרונה על הפירות
על פירות משבעת המינים: מעין שלש, "על העץ ועל פרי העץ". אכל כזית משבעת המינים וכזית משאר פירות – יברך רק "מעין שלש, על העץ וכו'". אכל חצי כזית משבעת המינים וחצי כזית משאר פירות – מברך רק "בורא נפשות". אכל כזית מזונות וחצי כזית מפירות שבעת המינים או שתה פחות מרביעית יין – לא יזכיר בברכת "מעין שלש" את הפרי או את היין ! מחשש להפסק בברכה (שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל מחשש הפסק. שלא כדעת בעל אגרות משה שיזכיר שניהם).
***
בקשות ותפילות בשעת אכילת הפירות:
"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – אֶרֶץ שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים כְּחָלָב וּמְתוּקִים כִּדְבַשׁ!
בקשה לאחר אכילת הפירות
ויהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוֹקֵינוּ וֶאֱלוֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶתְבָרֵךְ כָל מִינֵי הָאִילָנוֹת וְיוֹצִיאוּ פֵרוֹתֵיהֶם בְ ריבוּי, שְמֵנִים וְטוֹבִים,
וּתְבָרֵךְ כָל הַגְפָנִים שֶיוֹצִיא עֲנָבִים הַרְבֵה שְמֵנִים וְטוֹבִים, כְדֵי שֶיִהְיֶה הַיַיִן הַיוֹצֵא מֵהֶם מָ צוּי לָרֹב לְכָל עַמְךָ יִשְרָאֵל
לְקַיֵם בוֹ מִצְוַת קִדוּש וּמִצְוַת הַבְדָלָה בְשַבָתוֹת וּבְיָמִ ים טוֹבִים, וְיִתְקַיֵ ים בָנוּ וּבְכָל יִשְרָאֵל אַחֵינוּ מִקְרָא שֶכָתוּב: לֵךְ
אֱכֹל בְשִמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִי כְבָר רָצָה הָאֱלוֹקִים אֶת מַעֲשֶיךָ, בָאתִי לְגַנִי אֲחֹ ותִי כַלָה, אָרִיתִי מוֹרִי
עִם בְשָמִי, אָכַלְ תִי יַעְרִי עִם דִבְשִי, שָתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים שְתוּ וְשִכְרוּ דוֹדִים. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵ י פִי וְהֶגְיוֹן
לִבִי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.
לְאַחַר אֲכִילַת זָיִת יֹאמַר:
"זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְּרִי תֹּאַר קָרָא ה' שְׁמֶךְ" כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶן מֵאִיר – כָּךְ ביהמ"ק מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ", לָכֵן נִקְרָאוּ אֲבוֹתֵינוּ זַיִת רַעֲנָן שֶׁהֵם מְאִירִים לַכֹּל בֶּאֱמוּנָתָם"
לְאַחַר אֲכִילַת תָּמָר יֹאמַר:
דָּרַשׁ רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָנִי: כָּתוּב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָה נֶאֱמַר אֶרֶז, וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז לָמָה נֶאֱמַר תָּמָר? אִלּוּ נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה תָמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף – אַף צַדִּיק חַס וְחָלִילָה אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף – לְכָךְ נֶאֱמַר אֶרֶז, אִלּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת – אַף צַדִּיק חַס וְחָלִילָה אֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת – לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְנֶאֱמַר אֶרֶז (תַּעֲנִית כה')
לְאַחַר אֲכִילַת תְּאֵנָה יֹאמַר:
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּתוּב: "נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"
לָמָה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לִתְאֵנָה? מָה עֵץ תְּאֵנָה זֶה כָל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בוֹ תְאֵנִים. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כֵן כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶם מוֹצֵא בָהֶם טָעַם טוֹב.
לְאַחַר אֲכִילַת רִמּוֹן יֹאמַר:
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוֹר גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, מָה מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְעֹבִי דִינָר זָהָב עָמַד כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא שָׁלְטָה בוֹ הָאוֹר,כך פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵיאִין מִצְווֹת כָּרִמּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָתֵיךְ, שֶׁאֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵיאִין מִצְווֹת כָּרִמּוֹן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (עֵרוּבִין דַּף יט ע"א).
לְאַחַר אֲכִילַת אֱגוֹז יֹאמַר: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. לָמָה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לֶאֱגוֹז מָה אֱגוֹז זֶה אַתָּה רוֹאֶה אוֹתוֹ כֻלּוֹ עֵץ וְאֵין תּוֹכוֹ נִכָּר, אַךְ כְּשֶׁאַתָּה פוֹצְעוֹ אַתָּה מוֹצְאוֹ מָלֵא מְגוּרוֹת מְגוּרוֹת שֶׁל אוֹכְלִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל – צְנוּעִים וְעַנְוְותָנִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְאֵין תַּלְמִידִים שֶׁבָּהֶן נִכָּרִים וְאֵין מִתְפָּאֲרִים לְהַכְרִיז עַל שִׁבְחָן, אַךְ אִם אַתָּה בוֹדְקָם אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָם מְלֵאִים חָכְמָה. וְכֵן, מָה אֱגוֹז זֶה נוֹפֵל בְּטִיט וְאֵין מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס – אַף יִשְׂרָאֵל גּוֹלִים לְבֵין הָאֻמּוֹת וְלוֹקִים מַלְקִיּוֹת הַרְבֵּה וּבְכָל זֹאת – אֵין מַעֲשֵׂיהֶם נִמְאָסִים.
לְאַחַר אֲכִילַת אֶתְרוֹג יֹאמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר – זֶה הָאֶתְרוֹג. וְהוּא מְרַמֵּז עַל הַשְּׁכִינָה, וְעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְעַל הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁל כָּל יְהוּדִי. וְלָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל פְּגָם וְכֶתֶם, כִּי הַנְּשָׁמָה טְהוֹרָה הִיא וּצְרִיכָה לְהִישָּׁאֵר נְקִיָּה מֵחֶטְאֵי הָעוֹלָם.
לְאַחַר אֲכִילַת תַּפּוּחַ יֹאמַר: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי:
לָמָה נִמְשַׁל הַקַּבָּ"ה לְתַפּוּחַ? לוֹמַר לְךָ מָה תַפּוּחַ זֶה נִרְאָה לָעַיִן בְּלֹא כְלוּם אַךְ בֶּאֱמֶת יֵשׁ בּוֹ טָעַם וְרֵיחַ, כָּךְ הַקַּבָּ"ה חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים וְנִרְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, וְהָייְתָה הַתּוֹרָה בְעֵינֵיהֶם כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ בּוֹ טָעַם וְרֵיחַ, טָעַם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים לד) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', וְיֵשׁ בּוֹ מַאֲכָל דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ח) טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפַּז, וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שִׁיר הַשִּׁירִים ד) וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל אָנוּ יוֹדְעִין כֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה לְפִיכָךְ אֵין אָנוּ זָזִים מִן הַקַּבָּ"ה וְתוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.