במכון "גנזך קידוש ה'" שבבני ברק, העושה מלאכת קודש בתיעוד, במחקר ובהנצחה של קדושי השואה. התקבלה לפני שנים עדות מרתקת מפי הרה"צ רבי שמואל אלכסנדר אונסדורפר זצ"ל, רבם של חסידי צאנז בפתח תקווה. אחותו של רבי שמואל, מרת פערל הוף ע"ה, הסתתרה בימי השואה בביתם של גויים שהתגוררו בפרשבורג, תמורת תשלום חודשי שהועבר אליהם.
אותם נכרים לא הסתירוה ממניעים הומניים. תאוות בצע עזה שקיננה בקרבם סייעה להם להתגבר על סלידתם מן היהודיה. ביום בו יבשו מקורותיה למימון החזקתה והסתרתה, הודיעו לה בעלי הבית כי עליה לעוזבו מיד בלא שום שהיות ופניות בצר לה נזכרה הנערה, כי במקום מסויים קיים בונקר, המשמש כמקום מסתור ליהודים רבים, ביניהם יהודי אמיד מתלמידי אביה הרה"צ רבי שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד, מגיד מישרים של פרשבורג.
בחשש רב עזבה הנערה את הבית בו הסתתרה תקופה ארוכה, וכשהיא עוטה על עצמה בגדים שאינם מזוהים כבגדי יהודים, עשתה את דרכה לעבר מקום המחבוא, שם ביקשה לקבל עזרה מאותו יהודי אמיד. בחשאי ובהחבא הלכה הנערה בשולי הרחובות, מתוך תקווה שלא יתפסוה הרשעים, אך כאשר הגיעה למקום הבונקר הבחינה כי האיזור הומה חיילים ומפקדים נאצים. התברר כי בשעה זו הללו פושטים על מקום המחבוא שהתגלה.
על אתר הקיפוה חיילים, כשאחד מהם פלט לעבר חביריו: "היא יהודיה".
"האם את אכן יהודיה?" הטיח בה המפקד. אך הנערה שספגה חינוך טהור ושורשי בבית הוריה הקדושים, למרות מצבה הקשה מנשוא, לא הגיבה מאומה. היו בה תעצומות הנפש והעוז שנסכו בה את הכוחות להאלם דום. לא להגיב. לימים הסבירה, שהיא לא רצתה לומר בפה מלא "אינני יהודיה!".
– "מה שמך?" שאל אותה אחד הנאצים, והיא נקבה בשם סלובקי טהור – "יולישקא", שם גויי מובהק שיהודים לא השתמשו בו.
– "מה מעשייך כאן?"
– "באתי לבקר חבירה" ענתה.
– "והיכן את גרה?" שאל.
היא נקבה בשמו של רחוב מסויים, מתוך תקווה להחלץ מן המיצר, אך אחד המפקדים הורה לחייל להתלוות אליה ולוודא כי היא אכן דוברת אמת.
חיל ורעדה אחזוה. עוד מעט קט יתגלה השקר, ולבטח פתיל חייה הצעיר יקפד באחת.
דומם צעדה הנערה המבוהלת ברחובות הריקים, אחריה הנאצי, והיא, נשאה את עיניה למרומים, לבורא עולם, שיחלצה ממצוקתה.
אותה שעה היה הרחוב ריק מאדם, נפש חיה לא פסעה בו. לפתע, נראה רוכל סלובקי זקן דוחף את עגלת מרכולתו באיטיות, מתקדם לעברם.
"יולישקא", צעק הרוכל, "מה את עושה פה?"
היא כמו ניעורה מעילפון עמוק. הרוכל הזקן כינה אותה בשם, שבו היא הציגה את עצמה בפני הנאצים.
– "האם אתה אכן מכיר אותה?" שאל החייל.
– "בוודאי", השיב הרוכל.
– "מנין אתה מכיר אותה?" המשיך לשאול.
– "הן שכנה שלנו היא" ענה.
החייל הניחה לנפשה.
אך נעלם החייל, פנתה הנערה ימין ושמאל לראות את מושיעה, והנה הוא נעלם כלעומת שבא…
לעיתים, דווקא בתוך המצבים הקשים, זוכה היהודי לקבל הארה מיוחדת משמים, כזו המזכירה לו, כי אלוקיו עמו על כל צעד ושעל.
נפתלות ונפלאות הן דרכי ה', המנהל את עולמו בחן, בחסד וברחמים. אולם, הנקודה המעניינת הנוספת שבמעשה זה היא גבורת נפשה של הנערה היהודיה, שלא אבתה להצהיר קבל עם ועולם "אינני יהודיה". הכרה פנימית עמוקה זו, אינה נרכשת ברגע, אלא היא פרי עמל וחינוך של שנים ארוכות בהן הפנימו הוריה בנפשה, כי היא בת לעם הנבחר, עם הסגולה.
בימים אלו, אחר שזכינו להשריש בנפשנו כי העולם הזה הוא דירת ארעי, פרוזדור, וזכינו לשמוח בשמחת התורה, כאשר זקנים ונערים, צעירים ומבוגרים מכרכרים ומפזזים סביב ספר התורה, גם מגיע זמן המעשים. ללמוד. לקבוע עיתים לתורה. אכן, אין אפשרות לשער את הרושם העמוק שנחרת בליבו של הילד הרך הרואה את אביו שמח בשמחת התורה. אולם, גם ברור לכל, כי כאשר האב קובע עיתים לתורה, לא זו בלבד שהוא מגדיל את זכויותיו שלו, אלא גם בנפשם הרכה של ילדיו מתקבעת העובדה, כי לימוד התורה הוא מעל לכל. "אבא הולך ללמוד כל יום". אין ספק, כי עובדה זו עשוייה להשפיע רבות על מהלך כל ימי חייהם. ויהי רצון, שנזכה לרוות נחת יהודית מכל צאצאינו. אמן.
(מאורות הדף היומי)