הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות ל"א, י"ח)
מובא בשם בעל ה'תפארת ישראל' על המשניות (בסוף מסכת קידושין, מובא בשינויי עריכה קלים): "מצאתי כתוב דבר נחמד, כשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, "שמעו עמים ירגזון", ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערבי אחד, וישלח צייר מובחר לצייר את תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, כדי לדעת תכונת טבעו ומדותיו ובמה כוחו גדול. וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ויאמרו: "אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאווה ובחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה".
ויקצוף המלך מאד ויאמר: "מה זה כי תתעללו בי. הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול". ויחרדו האנשים מאד, וישיבו אל המלך בשפל קול התחנה ויתנצלו את עצמם הצייר והחכמים, כל אחד בחסרון ידיעת חברו. הצייר אמר: "אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם", והחכמים גללו את כל החסרון על הצייר שלא צייר את תמונת משה כהוגן. והמלך, אשר נכסף לדעת מי משניהם צדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש האלוקים מרחוק וימהר ויקח את הציור, ויבט והנה כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויתפלא ויתמה עד מאוד.
וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלקים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו. ויאמר עוד: "בי אדוני איש האלקים, הנני קודם ראותי פניך פני אלוקים, אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, משום שהחכמים שלי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת הפרצוף ואין דוגמתם. אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בו אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני ויתעוני מאז בהבליהם".
ויען משה איש האלוקים ויאמר: "לא כן. גם הצייר גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם. אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש. כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם. ואם כן כי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלוקים ואדם. אמנם כן ידידי לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת".
סיפור זה, לפיו משה רבינו נולד כאדם בעל מידות רעות, אך עלה והתעלה, עד שנהפך לאיש מרומם, קדוש ונעלה שאין כמותו, מפורסם בהיכלי התורה והישיבות כ"סיפור הלא-מקובל, המובא בתפארת ישראל", ורבים מתייחסים אליו בביטול וגם בזעזוע.
יסוד הדברים, שמשה רבינו ע"ה נולד בטבעו במידות רעות ופעל בעצמו לשנות טבעו הרע ולהפכו לטוב, מוזכר בהרבה מספרי גדולי החסידות.
דעות המערערים: הסיפור לא היה ולא נברא
המגיד מוילקומירר, הגאון רבי חיים יצחק אהרן רפפורט זצ"ל, יצא חוצץ נגד הסיפור המובא בתפארת ישראל והוציא לאור קונטרסים בשם 'כליל תפארת' ו'קנאת האמת', בהם האריך להוכיח את זיוף המעשה המובא על משה רבינו.
בשער הקונטרס 'כליל תפארת' הוא כותב שהסיפור הוא היפך דברי התורה שבכתב ושבעל-פה, והם גם ביזוי וחירוף לקדוש ה' וקדוש ישראל, ובהקדמתו שם כתב כי 'מצוה לטשטש המכתב בדיו כדי שיתפרסם שהוא מזויף לגמרי וגם מינות נזרקה בו'. כסיוע לדעתו מביא המחבר את דברי גדולי דורו, רבני ירושלים, מרן המהרי"ל דיסקין זצ"ל שסבר שמעשה זה הוא מזוייף, והגאון האדר"ת זצ"ל שכתב בהסכמתו לקונטרס: "שמחתי מאד כי מצאתי לי חבר וכו' בדבר אשר מעודי מאז ראיתי כן בספר תפארת ישראל, ונצטערתי מאד, וכמה פעמים גערתי בהמדברים מזה, ואמרתי בקהל עם במחילה מכבוד הגאון תפארת ישראל ז"ל, לא יפה עשה בהעתיקו דברי עתק על צדיקו של עולם מספרי עם לועז עובדי כוכבים… ולפי מיעוט בקיאותי וזכרוני הדל לא נמצא שום זכר ורמז רמיזה בדבר רבותינו הקדושים זצ"ל, וחלילה להאמין בדיבה זו לחרף מערכות תפארת ישראל, ישתקע הדבר ולא יאמר".
כיצד הצייר חדר מבעד לענני הכבוד?
על יסוד הדברים שמשה רבינו נולד בטבעו עם מידות ונטיות רעות, טוענים המערערים שרואים בדברי חז"ל במקומות רבים על גודל קדושתו של משה רבינו ע"ה, כבר מיום לידתו. בגמרא דרשו על הפסוק "ותרא אותו כי טוב הוא", שבשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אורה, ועוד דרשו שם על הפסוק "ותראהו את הילד", שראתה שכינה עמו.
בזוהר הקדוש מובא שכשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו, ככתוב "ותרא אותו כי טוב הוא". ועוד נזכר במקומות רבים בזוהר גודל מעלתו של משה מעת הוולדו. ובפרקי דרבי אליעזר כתב: "ראו אבותיו של משה תוארו כמלאך אלקים ומלו אותו לשמונה ימים וקראו אותו יקותיאל".
המהרי"ל דיסקין זצ"ל הוכיח שמעשה זה מזוייף ובדוי ממספר טעמים: בזוה"ק על הפסוק 'ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל', ביאר שהכוונה היא שיסתכל על פי חכמת הפרצוף על צורתם, ולפי זה יכיר מי מהם ירא אלקים ואיש אמת, א"כ אם פרצופו של אדם בעל מידות רעות נשאר כפי שהוא, למרות שהאדם השתנה לחלוטין ושינה את מידותיו הגרועות, א"כ כיצד יוכל משה רבינו להכיר על פניהם של האנשים את מהותם ומידותם? הרי יתכן שאנשים אלו נולדו עם טבע הנוטה להיות יראי שמים ואנשי אמת ולכן נראים בפרצופם סימנים של אדם כשר, אך לאחר מכן שינו את מעשיהם והשחיתו את מידותיהם ונהיו רשעים?! ואולי להיפך, צורת פני האדם הוכיחה שיש לו מידות מגונות, כפי שטוען הסיפור על משה רבינו עצמו, אך לאחר מכן השתנה ונהפך גדול ורם בענקים. אם כן, כיצד כותב הזוהר שמשה רבינו בחן את האנשים לפי חכמת הפרצוף?
עוד טען המהרי"ל דיסקין: משה רבינו ישב במחנה לוויה אצל המשכן, וכיצד יכלו המצייר והמלך הערבי להיכנס לפנים מענני הכבוד ומחנה ישראל? והלא אפילו יתרו חותן משה לא יכול היה להיכנס לתוך ענני הכבוד לפני שהתגייר, ורק שלח מכתב ע"י חץ, כמבואר במדרש, ואם כן כיצד הצליח הצייר הנכרי לחדור מבעד לענני הכבוד ולצפות בפניו של משה רבינו? זאת ועוד, הרי לאחר ירידת משה מההר זכה משה שקרן עור פניו, ובשעה שלא דיבר עם הקב"ה או עם ישראל, נאמר בתורה שמשה שם על פניו מסווה. אם כן, כיצד ראו המלך והצייר את פני משה רבינו?
ה'זכר יהוסף': הסיפור נועד לחזק אותנו!!
לפני כשנתיים זכיתי לערוך את השו"ת הנפלא 'זכר יהוסף', של הגאון הבקי העצום רבי יוסף זכריה שטרן זצ"ל, רב ואב"ד שאוול שבליטא. לשו"ת שלו, צירף רבי זכריה יוסף את חיבורו הנפלא 'תהלוכות האגדות', ובו מסביר את כל הסיפור בדרך חדשה ומעניינת. ואלו דבריו: "והנה המגיד מישרים מווילקאמיר דימה זה לכפירה, והחליט כי מסתמא מצאו באחד מהקראניקעס (ספרי כרוניקה, הכוונה לדיווח היסטורי על עובדות ואירועים בסדר כרונולוגי- שב"ג), אשר פיהם דיבר שווא, ושלא יפה עשה בעל תפארת ישראל בהעתקתו דברי עתק על צדיקו של עולם, וטרח להראות ביטול דבריו, ממה שאמר בלידת משה 'ותרא אותו כי טוב', וזה יסוד כל דבריו במאמריו, להראות ביטול הדברים שהובא בתפארת ישראל הנ"ל.
ואם היות מחשבתו רצויה לכבודו של משה רבינו ע"ה הרועה נאמן, אבל היה לו למותר להרעיש העולם על זה, ולשפוך קיתון של רותחין על בעל תפארת ישראל שהעתיקו, ואין ספק שכל הסיפור אין יסודו גם בקראניק (ספר כרוניקה- שב"ג) וכדומה, אשר רחוק מצד עצמו להיותו מזמן קדום כזה, ורק שכותב המאמר אחז בדרך מליצה, לצייר כאילו היה העניין בפועל, ולסדר אותו בדרך סיפור, וכעין משלי שועלים של רבי מאיר והרבה כיוצא בו, ובהיותו חושב שכן מהראוי להפליג במעלת בחיר האדם, שלא היה מצד יצירתו בטבע, ורק מצד שבקדושתו הכניע כל הכוחות החומריות, להתגבר עליהם, ולהראות בזה מוסר השכל שביד כל אחד להגיע למדרגה היותר גדולה, אף שלא נולד מצד הטבע להיות כמוכרח במעשיו, וכמו שהפליגו חז"ל. ביותר אשר מי שיש לו חיך לטעום מליצת חז"ל באגדות, יבחן שאין בזה שום מקום להתלונן על בעל תפארת ישראל, שאדרבא דבריו נאמרו בהשכל, להגדיל מעלת בחיר היצורים כפי הראוי לו, ולהלהיב לב האדם להיות כל אחד גובר על יצרו, ויזכה למעלה היותר גבוהה".
מן הראוי לסיים את הנושא בדבריו הנלהבים של גאון התורה העצום רבי זכריה יוסף שטרן זצ"ל, לפיו עלינו לדעת שאין אדם שנברא ללא יצרים ומידות אפלות. להיפך, האדם נברא בצורת החומר שהקב"ה ברא אותו, ועל האדם להתרומם, לשבור מידות רעות, לנצח את היצר. כך היא ההנהגה בכל אחד, וכאשר אנו קוראים שמשה רבינו ע"ה עבד על עצמו והשתנה לחלוטין, מקצה לקצה, הרי שיש בכך מעלה גדולה ונשגבה.
תורת משה
הרמב"ם כתב: "כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות, בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנו בארון לעד, והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה, אלא ציוה בה לזקנים ויהושע ולשאר כל ישראל, ומפני זה נקראת תורה שבע"פ", עכ"ד. ויש להבין, שהרי אם התורה היתה כתובה עוד קודם מתן תורה, מה היה העניין שמשה רבינו עצמו יכתבנה וימסרנה לישראל. וגם אם שהתורה כצורתה הנוכחית נכתבה ע"י משה ולא קודם לכן, מפני המאורעות הרשומים בה, עלינו להבין מדוע דוקא משה כתבה ולא שהקב"ה עצמו יכתבנה וימסרנה לישראל. וכן מצינו במקומות רבים שהתורה היא "תורת משה", ויש להבין עניין זה.
בספרי "דבר למועד" הארכתי בביאור הדבר, וביארתי בס"ד שמובא בחז"ל בכמה מקומות ש"משה איש האלוקים" פרושו שמשה היה בבחינת "חציו איש חציו אלוקים". והר"א בן הרמב"ם כתב שלא היו יכולים לראות את משה בלא דרגת נבואה מסוימת, מרוב מעלתו ורוממותו. וכן מצינו שכתב הרמב"ם (יסוה"ת ז, ו) שלהבדיל משאר הנביאים, משה "נקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק ממנו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים".
נראה שצורת מסירת התורה מהקב"ה לישראל כצורתה וכתבניתה (אש שחורה ע"ג אש לבנה שנמסרה לגַשְמָה בעוה"ז ולפעול בהלכותיה בעוה"ז) נמסרה דוקא בצורה זו, שהקב"ה העבירנה ע"י משה, אשר בחינתו כמי ש"חציו אדם" ו"נתקדש כמלאכים". ומסירת התורה למשה וממנו ליהושע וממנו לזקנים וכו', לא היתה סתם כך העברה בעלמא מדור לדור, אלא שסדר השתלשלות המסירה היה בדוקא, שרק משה, שהיה כה נאצל וקדוש, יכול היה לקבלה מהקב"ה למוסרה לדורות שלאחריו. וחסרון "במוֹסְרֵי התורה" מביא היה לחסרון בעצם "מסירת התורה". ולזה נצרך היה שדוקא משה רבינו בעצמו יכתוב את התורה, בהיותו בר הסמכא היחיד לקבלה מהקב"ה ולמוסרה לישראל, וז"פ דברי הרמב"ם.
בכך יבוארו דברי משה להקב"ה, בפרשת השבוע, (שמות ל"ב, ל"ב): "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וצ"ת. ולפימשנ"ת יבואר דמחיקת שמו של משה מהתורה הקדושה ומסירתה, היא פגם בעצם מסירת התורה כצורתה, דדוקא משה, במעלתו וקדושתו המיוחדת, נועד להעביר את התורה מהקב"ה לישראל, ומחיית שמו תפגום במסירת התורה.
—- משה אמת ותורתו אמת!!!