הרה"ג רבי יצחק יעקב פוקס שליט"א
להורדת קובץ להדפסה – לחץ כאן
"שבת שירה" – פרשת "בשלח" – י"ז שבט תשפ"ד
אמרו חז"ל במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני לפרשת בשלח: השירה הזו לישראל קיימת ועומדת לדורי דורות, שנאמר: "אז ישיר", ונאמר "ויאמרו לאמור" [לשון הווה נמשך, ולשון עתיד], ועל כן בכל עת שאומרים אותה, כאילו עתה אמרוה. ובאותה שעה, התרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה, – שכל דברי תורה, הקב"ה מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו, ישראל שרים והקב"ה וכל פמליה של מעלה שומעים למוצא פיהם. קשר בין שירת הים לבין ראש השנה לאילנות, כשנכנסו ישראל לים, נבקעו להם –י"ב שבילים, כנאמר: "לגוזר ים סוף לגזרים וגו'", וכשראו את המים ש"ניצבו כמו נד נוזלים" [-צונאמי] התחילו תינוקות של ישראל, פוחדים ורועדים ובוכים, ראה הקב"ה כן, והצמיח להם, בין שביל לשביל אילנות עם פירות טעימים, והיו ילדי ישראל, תולשים ואוכלים, ושבה רוחם אליהם.
מנהגי "שבת שירה"
ביום שבת קדש "שירה", הנהיג המהר"ל מפרג לאסוף כל דרדקי התשב"ר לחצר "על תנאי שוהל" וציווה על המלמדים לספר לתלמידים נס קריעת ים סוף, ואיך שהציפורים ובעלי כנף היו שרות ומזמרות , עם משה ובני ישראל, ונתנו בידם "קאשע" [כוסמת], שהם יתנו לעופות ולציפורים לזיכרון, לפירות שקיבלו התינוקות בים. וגם זכר למן, כמובא גם בב"ח לסי' ר"ח. בשבת שירה נהג מרן החתם סופר זי"ע לאכול חיטים – עוללות אפרים (חלק ג מאמר שע"ז) ובנחל קדומים, רמז לדבר: "ויהי בשלח פרעה" ר"ת בשל"ח – בשבת שירה לאכול חיטים, ועל שם הפסוק: "השם גבולך שלום, חלב חיטים ישביעך", הקב"ה שם גבול לים, ונעשה שלום לישראל, ואז חלב חיטים ישביעך.
מנהג עתיק עפ"י המובא בילקוט שמעוני ובתרגום יונתן בן עוזיאל לפרשת בשלח, שכשנאמר לעם ישראל, "לקטו לחם משנה (ביום ששי) כי מחר לא תמצאוהו בשדה" פיזרו דתן ואבירם את הלחם משנה, בליל שבת על פני המדבר, כדי שכאשר יקומו עם ישראל בבוקר השבת, יראו כולם, שחלילה, משה רבנו בדאי, וקודם שעלה השחר, זימן הקב"ה בעלי כנף שאכלו את כל שפיזרו הרשעים עד לפירור האחרון, וכשקמו בני ישראל והביטו על המדבר הנקי מכל, אמרו כאיש אחד: "משה אמת ותורתו אמת" ונתחזקה האמונה בד' ובמשה עבדו בזכות הציפורים, על כן מפזרים להם זירעונים ופירורי פת בשבת שירה.
הלכה למעשה
כתב המג"א שכד, ז והובאו דבריו במשנ"ב , שו"ע הרב וקיצור שו"ע: "יש הנוהגים ליתן חיטים לפני עופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך" אם כן, זו טרחה שלא לצורך?
כתבו הפוסקים כמה אפשרויות לקיום המנהג כהלכתו בשבת:
א. בספר "תוספות שבת", י"ז: "אפשר כיון שנהגו כן לשם מצוה, ולכן אין זה שלא לצורך"
ב. ב"מקור חיים" לבעל חוות יאיר: "לי נראה, שלא נאסר רק כשנותנים לפניהם ממש, שניכר שטורח בשבילם, אבל כשמניח לפני החלון, מאי קעביד" ? ואכן, יש המכינים את הפירורים על גבי מגש מכוסה מלפני שבת, במקומו, ובשחרית רק מסירים הכיסוי .
ג. במהרש"ם ואשל אברהם (מבוטשאטש): שאפשר לנער את המפה אחר סעודה של שבת, למרפסת, ואז אין זו טרחה שלא לצורך, וגם אפשר לפזר בשבת על ידי קטן, שאף לגדול אין זו אלא טרחה שלא לצורך.
ד. מרן הסטייפלר זצ"ל היה נוהג להניח את הפירורים בשבת (עפ"י היתרים הנ"ל) , וגער בו מרן החזון איש זצ"ל ומאז הניחם במוצאי שבת שירה (בלוח מנהגי ארץ ישראל).
קריאת ה"שירה"
בבית הכנסת – יש נוהגים לעמוד בשעת קריאת "שירת הים", וסמך לדבר, הביא בספר "קצות השלחן" (להגרא"ח נאה זצ"ל), פד בבדי השלחן, כ"ב עפ"י המשנה בסוטה כ"ז ע"א שבעת שאמר משה שירת הים היו ישראל עונים כנגדו שירה, כקוראים את ההלל, והלל מצוה לקרותו בעמידה. והוסיף, שיש לעמוד, כבר מ"ויושע ד' וגו' ". ובשו"ת רבבות אפרים שכן נהגו מדורות בבתי הכנסת בירושלים ת"ו, והביא מהזוהר לך לך, שדוד אמר שירה בעמידה דווקא, ולכך זכה שהוא מלכא דעלמין והוא מלך המשיח (ראה מדרש תלפיות אות ד), ועמידה היא סימן להוקרת הקב"ה כאדם המתפעל בהרגשתו, ועומד, כיוצא מגדרו.
הלכה למעשה: אף שב"אורחות רבנו" א, עמ' ק"כ שבעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל, אף שעמד בקריאת "עשרת הדברות", ב"שירת הים" נשאר לשבת, מכל מקום, כתבו כף החיים קמ"ו, נ"ג שערי אפרים ז, ל"ז ושו"ת אגרות משה או"ח ד, כ"ב שהנמצאים בציבור שנוהגים לעמוד – יעמוד עמהם. מאידך, יש לציין, שבשיעורי הגרי"ש אלישיב זצ"ל לברכות עמ' צג, שעל פי תשובת הרמב"ם המחמיר מאד שלא לעמוד בקריאת עשרת הדיברות, נראה שהוא הדין לעניין פרשת השירה, שלא ייראה שמחשיבים חלק מהתורה יותר משאר חלקיה.
שב"ט – שפע בשורות טובות
מזל החודש דלי, על שם הפסוק: "ייזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (במדבר כ"ד, ז) ברש"י, שבחודש שבט, הבארות מלאים במים, וכשהדלי שואב מן הבור, אינו שואב מקרקעית הבור (ואז, יוצא הדלי יבש מצדו החיצון), אלא הדלי שואב ממרומי הבור, וכולו נוטף מים – "ייזל מים מדליו", "וזרעו" – הזרעים, הצמחים והאילנות עומדים "במים רבים" מגשמי הברכה שהמטיר לנו הקב"ה. ועל כן, לדעת בית הלל, במרכז החודש, ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות כדברי הגמרא, כיוון שעד יום זה "יוצאים רוב גשמי השנה, והאדמה רוויה מהפריית גשמי החורף וכל נטיעה שנוטעים מט"ו בשבט ואילך בידוע שתיקלט יפה, ותוציא פירות טובים וטעימים"
מאז שמחת תורה, שרוי עם ישראל, בעוונותינו הרבים, בהסתר פנים מתמשך, ארץ ישראל אשר עיני ד' אלוקיך בה וגו', ארץ קדשינו, נתונה במלחמה קשה, על קיומנו על אדמת הקודש, וחיילי ישראל מוסרים נפשם, כמעט מידי יום, בעד עמנו ובעד נחלת אבותינו, לומדי התורה עמלים ומתחזקים בלימודם, וכולנו מעתירים ומתחננים ללא הרף: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם וכו'… אין ספק, שבורא עולם הרחום והחנון, והגומל חסדים טובים לעמו ישראל, חפץ ומעוניין בוודאי להעניק ולהשפיע עלינו שפע ברכות ישועות והצלחות, אלא שכל ברכה צריכה מקום, וצריכה שמירה, כנאמר: "יברכך ד' וישמרך", ואולי שואל הקב"ה, להיכן לצקת את הברכה ?, האם ישנו כלי המוכן והמתאים לקלוט את כל השפע ? ויתכן שזה תפקידנו, בעת הזאת, ותמיד, להכין ולהכשיר את עצמנו, ואת ארצנו הקדושה, להיות כלים הראויים לקבלת השפע, שהרי כלי שיש בו סדק או חלילה חור, אינו מסוגל להיות כלי המחזיק את הברכה.
וכך מצינו בספר מלכים ב פרק ד כשפנתה אשת הנביא עובדיה בעת מצוקה אל הנביא אלישע, כשבא הנושה לקחת את שני ילדיה עבור חוב גדול שחייבים לו, שואל אותה הנביא: "מה יש לך בבית" ? את מספרת מה אין לך, אבל אם את רוצה ברכה, צריך שיהיה לך דבר שעליו תבוא הברכה, כי לאדם פרטי אין מספיק זכויות שהקב"ה יעשה לו נס "יש מאין" כשיש איזו התחלה אז יש לברכה על מה לחול, כך מלמדנו רבי חיים ויטל זי"ע, שמשום כך מניחים מעט פת על השולחן בשעת ברכת המזון "שמה שהותרנו… יהיה לברכה… שלא חסר… ולא יחסר לנו.. היא עונה: "יש לי אסוך שמן" (ברש"י: מעט מאוד שמן המספיק רק למשוח בו אצבע קטנה), אמר הנביא הביאי את המעט שמן, הניחי אותו על השולחן וסיגרי הדלת בעדך, ברכה צריכה צניעות,- "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" ולכי שאלי לך כלים ריקים מכל שכנייך ואז התחיל הנס, הכלים התמלאו בעוד ועוד שמן, "ותאמר אל הנער הבא עוד כלי" ויאמר הנער: "תמו הכלים, ויעמוד השמן"… שואלים כל המפרשים, אם הקב"ה עושה נס בתוכן – בשמן, היד ד' תקצר ? והרי הקב"ה יכול לברוא בשנייה עוד 30 כלים ריקים ? והתשובה: את הכלי עלינו להכין, זה התפקיד שלנו. ואם נזכה להיות כלים טהורים וראויים לקבלת השפע, אין ספק שהקב"ה יעניק לכולנו בחודש שב"ט שעניינו שפע ברכה טובה, הרבה הרבה ישועות ונחמות לנו ולכל עם ישראל, אמן.