אם בקשנו להגדיר נכון את המושג 'בן-עליה', נוכל להביא את דברי הפוסקים האומרים שכשם שמשה רבינו, פֶּה שעתיד לדבר עם השכינה, לא רצה לינק מנוכרית, כך גם מצווים הוריו של כל תינוק יהודי להפרישו מחלב נכרית.
ושואלים הפוסקים: משה רבינו אכן היה עתיד לדבר עם השכינה, ואין זה מן הראוי שיינק מנכרית, אבל מה ההשוואה מכאן לכל תינוק יהודי אחר? האם גם הוא עתיד לדבר עם השכינה?
הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל מתרץ את השאלה, ודבריו התיישבו על ליבם של ראשי הישיבות.
כן, כל תינוק יהודי עתיד לדבר עם השכינה, אומר רבי אליהו-ברוך. כשילד לומד בחיידר 'שור שנגח את הפרה', הוא מדבר עם השכינה, כמו משה רבינו. וכך צריכה להיות ההרגשה של כל לומדי התורה באשר הם. 'בן-עליה', אמר הגר"י זילברשטיין, הוא מי שמהלך בגדלות, מביט למעלה-למעלה, עד השכינה משקיף לשמי-שמים, ויודע שכאשר הוא לומד תורה, הרי זה כאילו מדבר עם השכינה.
כיצד התקבל מרן הגר"ש וואזנר לישיבת חכמי לובלין?
ומי לנו גדול מממרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, שזכה ללמוד בישיבת חכמי לובלין, ולשמוע שיעורים מהגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ולהתעלות עד לדרגת גדול- הדור!
הבה נשמע כיצד התקבל מרן זצ"ל לישיבה. בהגיעו למבחן בישיבת חכמי לובלין, היה הרב וואזנר צעיר לימים, והגר"מ שפירא בראותו זאת אמר לו שהוא צריך להמתין עוד כמה שנים, עד שיגדל, ואז יוכל להתקבל לישיבה.
הבחור הצעיר שמע את הדבר, הצטער מאוד, אבל לא היתה לו ברירה אלא לשוב לביתו שבעיר ווינה באוסטריה, שם התגוררו הוריו. הוא יצא לתחנת הרכבת כדי לשאול מתי יש רכבת לווינה, והתברר לו שעליו להמתין 3 שעות תמימות.
מה עשה?- חזר לישיבה, נכנס להיכלה, וישב ללמוד. וכי יבטל את זמנו לריק? פתח הבחור גמרא, והחל ללמוד בשקידה, כדרכו.
לא חולפות כמה דקות ורבי מאיר שפירא נכנס להיכל, ורואה את הבחור הצעיר שלא התקבל לישיבה יושב ולומד. 'מה הנך עושה כאן? הרי אמרנו לך שמפאת גילך הצעיר לא תוכל עדיין להתקבל לישיבה'? – שאל ראש הישיבה, והבחור השיב שרצה לנצל את הזמן עד לבואה של הרכבת.
מששמע ראש הישיבה כך, טפח בחיבה על כתפיו של הבחור הווינאי ואמר לו: "אם ניחנת בהתמדה שכזו, מן הראוי שתלמד בישיבתנו הקדושה'!- – –
תכריך כתבים משנת תרפ"ח
אבל זה רק בתחילתו של הסיפור. ההמשך המאוד-מאוד מרתק, נשמע מפיו של יהודי יקר, שהיה ממונה על הנקיון בבית מרן הגר"ש וואזנר בשכונת זכרון מאיר.
יום אחד הבחין המנקה בתכריך כתבים ישן- נושן, וראה שהתאריך בו נכתבו הוא משנת תרפ"ח, וחתום עליהם "שמואל הלוי וואזנר אב"ד לודז'". הוא התפלא מאוד על התואר שנכתב שם, וחיפש רגע מתאים שבו יוכל לשאול על כך את פיו של בעל הבית.
מרן הגר"ש וואזנר השיב לו, וצריך לשמוע את הדברים בשתי אוזניים, כדי לספוג את המסר הטמון בהם, בהגדרתו של 'בן עליה'.
על מנת שאשאף להגיע לדרגה של אב"ד
כשנכנסתי לישיבה, סיפר מרן, הייתי צעיר מאוד, ובני הישיבה היו גדולים בתורה, ועל אחת כמה וכמה צוות הרמי"ם שכל אחד מהם היה גדול ממש. בכל דרגתם העצומה של הלומדים, סיפר מרן, הרגשתי בשלב מסוים שכדי להתרומם ולהגיע למדרגתם, עליי להגביר את שאיפותיי, ולרצות לדעת את כל התורה כולה.
וכדי להמחיש לי מדי יום ביומו את חובת השאיפה לגדלות, החלטתי שעל כל דף של חידושי התורה שאכתוב, אחתום את שמי בצירוף התואר "אב"ד לודז'", וזאת על מנת שאשאף להגיע לדרגה של אב בית דין בעיר גדולה כמו לודז', ועצם השאיפה הזו תגביהני ותרוממני, ותסייע בעדי להידבק בגדלותם של לומדי הישיבה. וכך נשאר התואר ההוא עם שמו של הרב וואזנר על תכריך הכתבים…
זכה מרן זצ"ל להגיע לגדלות- מוחין, כפי ששאף בימי נעוריו, והתפקיד הרם שהחזיק בו יותר מ70 שנה, כגאב"ד זכרון מאיר בבני ברק, לא היה פחות מהתואר אב"ד לודז'!
(מתוך 'מצוות בשמחה' ספר ויקרא, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)