א. ט"ו בשבט אינו מופיע ברשימת המועדים שבתורה. הוא גם לא נזכר בתור חג בגמ' או בפוסקים. לראשונה מצאנו התייחסות לחשיבות יום זה, כחלק מן הימים בהם אין אומרים 'תחנון', וזאת בעקבות דברי ה'בית יוסף' שכתב: 'עכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות'.
ב. ט"ו בשבט נקרא בשם 'ראש השנה לאילן', אולם למעשה אין הוא יום חג או יום הדין לאילן או לאדם.
ג. ט"ו בשבט אינו אלא תאריך קובע לעניין תרומות ומעשרות. ולכן הוא מוזכר במשנה בראש השנה (א, א): 'באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים – בחמישה-עשר בו' (והלכה כדברי בית הלל) עניין 'ראש השנה' זה קשור למצוות הנוגעות לפרי האילן בשביעית, תרומות ומעשרות, ערלה ונטע רבעי.
ד' מדוע דווקא בט"ו בשבט? האילן הוא צמח רב שנתי, ומניב את פירותיו מדי שנה בשנה. עונת הבשלת הפרי אינה שווה בכל האילנות, אולם קבועה היא בכל סוג אילנות. והואיל ופרי האילן גדל על מי שנה שחנט בה, שע"י שרף הבא באילן לפני חנטה, פירותיו חונטין ובו נגמרין, דשרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל, לכן קבעו חכמים את יום ט"ו בשבט כר"ה לאילן, כיון שעד ט"ו בשבט יצאו רוב גשמי שנה, ופריחת האילנות וחנטת פריים נעשית מעתה מכוח מי הגשמים של השנה שעברה (זמנים ומועדים).
שבת שירה- כוח השירה – סיפור
את הסיפור הבא סיפר חסיד קרלין ישיש: לפני שנים רבות נסעתי לחו"ל. המטוס בו טסתי היה מלא בגויים מכל מיני ארצות. לפתע אירעה תקלה במטוס, והוא נאלץ לנחות נחיתת חרום. הנוסעים יצאו מהמטוס לשדה תעופה זנוח ושומם, ללא חנויות להסתובב בהן, אטרקציות או כל מיני שטויות שמעסיקות גויים, כך שהבעיה הקשה ביותר של הנוסעים המקורקעים הייתה – שעמום… לכשעצמי לא הייתה לי בעיה כלל, הן היה בידי ספר תורני, ופשוט ישבתי ולמדתי, אבל הגויים האומללים הוגיעו את מוחם כיצד להעסיק את עצמם, עד שקם אחד מהם והציע רעיון: כל אחד ישיר שיר, וכולם יקשיבו לו וייהנו.
התרחקתי מהם כדי שלא להשתתף בחגיגה, וכך הם עסקו בשלהם ואני בשלי, כשרק הדים מרוחקים מגיעים לאוזניי. לאחר שכל חברי הקבוצה מיצו את כשרונם או את חוסר כשרונם בכל מה שקשור לשירה, ניגש אלי אחד המזמרים מהקבוצה ודחק בי: עכשיו תורך! ניסיתי להתחמק באומרי כי איני יכול לשיר באופן כזה, ורק אם יפרידו בין גברים לנשים אסכים לשיר. אותו גוי מיהר לארגן את הקבוצה כדרישתי, וכך לא נותרה לי כל ברירה אלא לשיר… ומה ישיר חסיד קרלין? ניחשתם נכון: את הזמר 'קה אכסוף נועם שבת', אותו חיבר רבי אהרן הגדול מקרלין זצוק"ל.
עצמתי עיניים והתחלתי לשיר. סביבי גויים מגושמים ואני נישא על כנפי השירה, לפתוח נועם ורצון, לטהר את הלב באמת ובאמונה ולהתענג בנועם הנשמות ועדן הרוחות. מה לי מטוס ומה לי חרום, אם בתוכי בוערת שלהבת קודש מבית המדרש… כשסיימתי לשיר, הבחנתי באדם מבוגר שנעמד בסמוך אלי. 'תשיר עוד פעם!' ביקש בתחינה. לא ברור לי מה מצא הגוי בשיר הזה, אבל הסכמתי להעניק לו, ובעיקר לעצמי, את העונג שבשירת המלאכים.
אני שר שוב, והגוי שלצדי מתנדנד כמו חסיד בעת ה'טיש' אצל הרבי… 'תעשה טובה', הדמעות כבר אינן מתביישות להופיע בזוויות עיניו, 'עוד פעם אחת בבקשה!' ושוב אני מזמר את שירת הכיסופים העורגת והמשתוקקת לקל: 'ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך'. הפעם הוא כבר מצטרף אלי, מתייפח. 'לא רואים עליי', הוא מתנצל אח"כ, 'אבל תדע שאני יהודי. באתי ממשפחה של חסידי קרלין, ואת השיר הזה שרו אצלנו בשולחן שבת. ר' איד, אין לך מושג מה עשית עם השירה שלך, החזרת אותי הביתה!'
כשעלינו למטוס ידעתי כי איני יהודי בודד. כל נחיתה זו לא באה אלא כדי להשיב לב של בן תועה לאביו שבשמים… ('השגחה פרטית')
(מתוך עלונו של הרב חנניה צולק בשלח תשפג)