המהרי"ד מבעלזא זי"ע עשה פעם סיום מסכתא, ובא אביו הרה"ק רבי יהושע זי"ע להשתתף בסעודה, וסיפר שיעקב אבינו ערך פעם סעודת סיום על מסכת בבא קמא, והנה בא עשיו מן השדה ורואה את השולחן ערוך בבשר ודגים וכל מטעמים.
שאל עשיו מאי האי? והסבירו לו מהו סיום מסכתא.
התחיל עשיו לחשוב הנה אני עמל ויגע בשדה להשיג תענוגי עולם הזה בקושי ובמאמץ גדול, ואילו יעקב יושב אוהלים בבית המדרש, ולא רק זאת אלא גם עולם הזה יש לו.
החליט עשיו להתיישב ללמוד, פתח מיד מסכת בבא קמא והחל ללמוד דף ועוד דף. אך משהגיע לדף ע"ז עמוד א' חשכו עיניו בראותו שתי שורות גמרא ועל זה יש פירוש התוספות המשתרע על כל הדף.
(אגב, המונקאטשער רב (בעל ה'מנחת אלעזר') זי"ע כותב שבעלי התוספות כתבו דיבור זה בהיותם במאסר, יום לפני שהוציאום להורג על קידוש ה').
מיד סגר עשיו את הגמרא בכעס ויצא לשדה כדרכו מקדם, עד כאן דברי קדשו.
וזאת יש לדעת כי הרבי מבעלזא זי"ע לא אמר דברי בדחנות, אלא מוסר השכל עמוק יש בדבריו, דהנה איתא ב'מאור עיניים' שבכל אחד יש חלק יעקב וחלק של עשיו, כלומר בפנימיותו של כל יהודי ויהודי יש את שני הכוחות הללו.
ועל כן צריך כל אחד להיזהר מאוד שלא יהיה חס ושלום כמו עשיו שבהגיעו לדבר הקשה הרים ידיו ועזב כל התורה והעבודה, אלא צריכים להתגבר ולהתייגע עד שיומתק לו.
והן אמת הוא שבלימוד התורה נדרשת יגיעה, יגיעת הגוף ויגיעת המוח, וכדאיתא מהרה"ק משפטיווקא זי"ע כי המוח הוא הרך והענוג מכל האיברים, וכאשר הוא מתייגע בלימוד התורה אזי הוא גורם תענוג גדול להשי"ת.
והתורה מגנא ומצלא מהיצר הרע, זהו התבלין כנגדו, ורק היגיעה בתורה יכולה להועיל.
(מתוך שיחת קודש של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, הובאה ב'אהל מועד' פר' תולדות תשפ"ד)